Dramatis Personae
איתי גרייף הכותב................................................................................................. אני
איתי גרייף המארגן.........................................................................................שחר לנגבהיים
איתי גרייף השחקן המביא סולמות......................................................................ליאור אשכנזי
איתי גרייף המנחה............................................................................................גרייפוגי איקס
איתי גרייף השונה......................................................................................Craig van Ness

ממבט שטחי בפורומים של העמותה, כמעט ואי אפשר לשים לב שנערך כאן זה השנה התשיעית כנס המד"ב, הפנטזיה, לחובבי באפי, הקומיקס, הקולנוע הבינ"ל, לאיפור, לקשתות, אה... ומשחקי תפקידים. אבל הוא אכן היה.

אייקון חלף עבר לו, אבל יש דברים שלא משתנים. כמו למשל, העורך שלי. כן, כן, אותו עורך שאתם מכירים מהטורים המסופקים-מעצמם יתר על המידה בפינה השמאלית למעלה. לא, זה לא שם בדוי של ג'וני כדי לקבל סטייקים. הוא באמת עושה משהו.

כמו למשל לשלוח לי מכתב ולתהות אם אני הולך לכתוב על אייקון. זו נראתה שאלה מאוד מוזרה: לא מספיק שהלכתי לאייקון, ישבתי בשקט באירוע סיום וקניתי קוביות, עכשיו אני צריך גם לכתוב על זה? מסתבר שכן. תהיתי בפני העורך המוכשר שלי מה הוא מצפה מהכתבה; הוא אמר "אני רוצה סיכום מנקודת המבט של איתי גרייף."

מכיוון שחשבתי שהסקירה "21 שקל בשביל סנדוויץ' מדהים וקולה ב"סודוך" זו עסקה מצוינת!" תהייה כתבה קצת קצרה מדי, ביקשתי שיפרט עוד.

"אתה יודע," הוא ענה בעייפות טיפוסית, "נקודת מבטו של איתי גרייף מארגן מזדקן; איתי גרייף רולפלייר; איתי גרייף שחקן ב'איזהו גיבור'..." אני מקשיב לו, ואני נמלא תדהמה גדולה יותר ויותר מכך שהוא חושב שמדובר בנקודת מבט אחת! למעשה, הדיסוננס הקוגניטיבי היה כל כך חזק, שמייד התנפצה תודעתי לאלפי רסיסים, שחשבו שלכתוב כתבה על אייקון זה דווקא רעיון לא רע...

אספתי את החברה ביחד, וניסיתי לברר מה היו החוויות שלהם מהכנס. כמעט מייד הם התחילו להתווכח. אחרי כמה דקות הבנתי שנושא הוויכוח הוא "ריקוד הבטן של יהונתן פליפסן, בעד או נגד". אלו שבעד חשבו שהריקוד היה מצוין, בעוד שאלו שנגד טוענים שהוא נעשה עם יותר מדי בגדים, ובאירוע סיום הבא צריך לעשות אותו "כמו שצריך". החלטתי לנצל את הוויכוח הלוהט ולקחת את איתי גרייף המארגן הצידה ולשאול אותו כמה שאלות.

איתי גרייף המארגן: תראה, צריך לציין לטובה את הארגון, בתור דבר ראשון, כי זה הדבר הכי חשוב. אנשים מדברים בעיקר על התכנים, כמה כיף היה להם במשחקים שלהם, אבל האמת שאם אין לך חדר עם חשמל ושירותים לא רחוק, אז הרבה כיף לא יהיה לך. אלא אם אתה מריץ "Survivor: the Role-Playing Game". ליה מירנברג ארגנה מטעם העמותה, והיא עשתה עבודה מצוינת. לולא ליה הייתה עם יד בטוחה על ההגה, היו הרבה דברים שפשוט לא היו מגיעים לכנס, ואנשים לא מודעים לזה. דיברתי עם כמה צעירים שעבדו פעם תחתיי, ומסתבר שנוצר אצלם איזה רושם מוטעה שנורא קשה לעבוד עם מארגנים, שהם צועקים עלייך ועושים לך פול, ואז פתאום ליה הייתה נורא נחמדה ורגועה. אני לא יודע מאיפה התחיל הרושם הזה, אני בטוח שכשאני ארגנתי דברים אף אחד לא העיז לפתוח את הפה ולהגיד דברים כאלה.
הפאה החמישית: מה לגבי איכות בכנס?
איתי גרייף המארגן: אני שמח ששאלת. איכות זה לא דבר שאפשר סתם להדפיס ולשים על תג. אבל אני אגיד לך מה כן: היה סרט מד"ב תורכי, הרצאות על קומיקס, מדע פופולארי, פאנלים של באפי, הקרנת בכורה של הסרט המשובח Serenity, שלושה אורחי כבוד, אחד מהם סופר זוכה פרס גפן! (אה, וגם הפרס ע"ש פיליפ ק. דיק, אבל כולנו יודעים מה יותר חשוב) וכמובן, באי הכנס, שמספרם נע איפשהו בין אלף לתשעה מיליון (יש יותר דעות לגבי המספר המדויק מאשר לגבי נוכחות בעצרת השלום).
הפאה החמישית: נשמע שעושים דברים גדולים.
איתי גרייף המארגן: תראה; מגיעים לכנס אורחי כבוד מחו"ל, האגודה מעניקת את פרס גפן ליצירה ישראלית מקורית, ומלבד זה, השנה הצליחו המארגנים, ובראשם אורי אביב, להגדיר את אייקון כפסטיבל סרטים בינ"ל. מדובר בהישג אדיר בשביל הכנס ובשביל הקהילה של חובבי מד"ב בארץ.
הפאה החמישית: מלבד המילים החמות שיש לך לומר על המארגנים שעבדו בכנס, יש לך גם ביקורות?
איתי גרייף המארגן: רק אחת. לא היו באייקון מספיק אנשים עם מוטורולות. תמיד אפשר שיהיו יותר מוטורולות.

היום הראשון של אייקון, יום שלישי, פתח את אייקון בשעות הדמדומים, עם סרט המד"ב התורכי "G.O.R.A" ונגמר עם הסרט Serenity, תופעה תרבותית שמעריצי ג'וס ווידון, יוצר סדרות הקאלט "באפי ציידת הערפדים" ו"אנג'ל הערפד המיוסר", חיכו לה בכיליון עיניים (ועוד יותר שמחו שראו אותו אחרי שכולנו התעצבנו לגלות שהסרט כנראה לא יופץ בארץ). בין שני הסרטים היה אפשר לצפות בתופעה תרבותית גדולה לא פחות, ואולי אפילו יותר משמעותית, לפחות עד כמה שזה נוגע לקהילת החובבים.

עדי יוגב הפיקה, מיכאל גורודין ביים, ז'ניה גורוחובסקי כתב, ומאות אנשים מילאו את האולם באשכול פיס שלוש פעמים נפרדות כדי לכבוש את יצרם, לנפנף בדגלם, ולדרוש קטפולטות. כדי לדבר על התופעה קבעתי פגישה עם איתי גרייף השחקן. לא היה נאה לו להגיע לפגישה עם כולם (בכל זאת, הוא נורא עסוק עם לישון עד הצהריים ולהבריז מאודישנים), אבל הצלחתי לקבוע איתו פגישה ב"ברווז" בשינקין. הוא הגיע בשעה וחצי איחור, חמוש במשקפי שמש, לבוש מכנסי שרוואל מתנפנפות, מגפיים שחורים, וסינר עור. לשאלתי ענה בקיצור "אסי דיין עושה גרסת אינדי של איזהו גיבור. אל תשאל." לא העזתי.

הפאה החמישית: ספר לנו קצת על החוויה שלך באייקון.
איתי גרייף השחקן: טוב... איפה להתחיל? את מיכאל גורודין אתה מכיר, נו ברור, כולם מכירים אותו. הבחור גאון, אני אומר לך, פשוט גאון. מאז שבי גביזון לא ראיתי במאי שיכול לתפוס הוויה של קהילה שלמה בכמה משפטים פשוטים, פשוט ככה. לא היה פשוט לעבוד איתו, זה לא עניין קל, אבל ככה זה כששני אנשים מוכשרים ברמה עולמית נפגשים ראש בראש מעל במה.
הפאה החמישית: ספר לנו על ההצגה.
איתי גרייף השחקן: מופע.
הפאה החמישית: סליחה.
איתי גרייף השחקן: לא נורא. מדובר במופע אינטראקטיבי: הקהל בוחר בין מספר אופציות שעולות מתוך הסצנה שמשוחקת על הבמה. הסיפור הוא פשוט: גיבור מתעורר בלב איזה כפר, לא זוכר מי הוא, לא מבין מה קורה סביבו, ומשם הוא עובר להרוג ערפדי-זאב, להתחיל עם ברבריות, וכמובן סצינת הסיום, שבה הוא מביא לי סולם.
זה נשמע פשוט, אבל הבחירות של הקהל מסבכות את כל המופע הרבה יותר ממה שנדמה.
הפאה החמישית: מה אתה יכול לספר לנו על העבודה על המופע?
איתי גרייף השחקן: הצגה.
הפאה החמישית: סליחה. העבודה על ההצגה.
איתי גרייף השחקן: תראה, מדובר בהפקה שנעשתה בכלום תקציב ובעוד פחות זמן, והוציאה מוצר שלא היה מבייש כל תיאטרון בארץ. הכוח המניע מאחורי דברים כאלו, אני חושב, זה קודם כל חזון; למיקי יש פשוט טונות מהדבר הזה. ואתה חייב חזון אם אתה רוצה להרים הפקות בכזה גודל, אתה חייב להאמין שזה יצליח, שזה יהיה מצחיק, שהקהל ייהנה. כשאתה בא לעשות משהו שלא נעשה אף פעם, יש הרבה אנשים שאומרים לך "מיקי, זה פשוט לא יעבוד. זה קשה מדי, הבדיחות לא עובדות, אנשים לא יתחברו לזה." והוא הצליח לגרום לזה לעבוד. עובדה, חודש אחרי אייקון אנשים מפיקים סטיקרים מפניני החוכמה של הערפד-זאב. זה לא הולך ברגל.
הפאה החמישית: אם כבר הזכרת סטיקרים, אתה חושב שההפקה תרמה לקהילתיות?
איתי גרייף השחקן: בהחלט. "איזהו גיבור" הביא את השתתפות הקהל לגבהים חדשים, וייצר להרבה אנשים חוויות נהדרות. אבל הגדולה של ההפקה היא דווקא בזה שהיא הביאה אנשים מכל מיני קהילות לעבוד ביחד על פרויקט אחד. עם כל הרצון הטוב שיש באייקון, זה דבר די נדיר.

או אז, עברו אותנו כמה מפליטות אייקון עם כפתורי "ספייק תעשה לי ילד" ופליירים שקוראים להחזרתה של "אנטרפרייז" והתחילו לצווח בהתרגשות ולבקש חתימות על הקטפולטות שלהם. למזלי הצלחתי להימלט לפני שיטעו לחשוב שאני הבטלן.

אייקון הוא כנס נורא גדול, ושלושת ארגוני המתנדבים הגדולים בארץ (והשגרירות) עושים ימים כלילות במשך חצי שנה ויותר כדי לארגן אותו. יש בו המון דברים, שחלק כבר ציינו: סרטים, הרצאות של אורחי כבוד, פאנלים, סדנאות איפור... אה, ומשחקי תפקידים. בשבילי, לא באופן מפתיע, דווקא משחקי תפקידים זה העיקר, אז התיישבתי לדבר עם עוד שני אנשים שגם מבחינתם היה מדובר באירוע העיקרי:

איתי גרייף המנחה: כנסים... כנסים זו חוויה. הזדמנות מצוינת להריץ משחקים לאנשים שאין לך הזדמנויות אחרות לפגוש, לעשות ניסויים מטורפים שאמנות שונות מונעות ממך להריץ בביגור, ואולי אפילו להתנדב במיסיון. כמובן מרגע שראיתי את המשחק המשובח "ארבעה רובוטים שנלחמים בגורילה ענקית עם ארבע ידיים וגלימה" ידעתי שאני לא בליגה. אלו המשחקים שמייצגים אותנו בפני הקהל הרחב, ולוקחים אליהם את המנחים הטובים ביותר; אבל, מי יודע, אולי אחרי "הטירונות" של ביגור 6 אני אהיה מספיק טוב כדי להריץ משחק "שער".
איתי גרייף השונה: איזה שטויות. כולם יודעים שאייקון זה לא המקום להריץ בו משחקים שולחניים. כל שנה מגיעים לך פחות מנחים מאשר שנה שעברה. אנשים לא מגיעים לאייקון כדי לשחק, הם מגיעים כדי לצפות ב"רוקי", לישון בקולנוע ולשחק זומבים. העניין האמיתי של אייקון הוא בלארפים: המשחקים החיים רק הולכים ומשתפרים. יש לך קולנוארפ, אנשים מתחפשים למורדים מ-Firefly, מציירים על עצמם פציעות ויריות; עושים דברים נהדרים.
איתי גרייף המנחה: טוב, יש בזה משהו. המשחקים החיים באמת הופכים למורכבים יותר, ומשקיעים בהם המון עבודה, והם יוצאים מאוד אסתטיים ומהנים לכולם. אתה, לעומת זאת, החלטת להריץ משחק לוח...
איתי גרייף השונה: מה? תקשיבו למנחה הפוסט-מודרני עם המשחקים מבוססי קורנפלקס שלו! חנן שיינפוקס ואני כתבנו משחק חי מצוין, עם עלילה וחוקים וצ'יפים של פוקר, ואפילו הדפסנו קלפים מגניבים.
איתי גרייף המנחה: מגניבים מאוד; עם עיצוב של קלפי מג'יק וטקסט שגנבתם מ-Risk...

בנקודה זו התפתחה קטטה, ונאלצנו להפריד בין הניצים ולפרוש לפינות נפרדות. החלטתי לדבר איתם אחרי שיירגעו ולאסוף הצהרות בנפרד:

איתי גרייף המנחה: תראה, האמת היא שדווקא באייקון הזה ראינו עלייה במספר המשחקים לעומת שנה שעברה. גם רצועות התוכן הוסיפו עומק נוסף למשחקים שלא ראינו בעבר. אנשים מגיעים לכנס, ואני מאמין שחלק גדול מזה הוא בזכות התכנים הנוספים, שהקהל שלנו מתעניין גם בהם. כל שנה המגוון רק עולה. חוץ מזה, אין כמו הטיילת שבין הסינמטק לאשכול. תעמוד שם מספיק זמן, תפגוש את כל העולם!

איתי גרייף השונה: כל הנעלי-בית האלה, שיושבים כל היום סגורים בחדרים של עירוני א', מפספסים את אייקון האמיתי: ברחבה של הסינמטק, עם חרב ספוג ביד, להרביץ מכות רצח לאנשים זרים מהרחוב. הפרצוף של אייקון, מה שאנשים אוהבים לראות, זה את הפנטזיה, את "החיים האחרים" שאפשר לחיות. זה האנשים שלובשים מדים, זה האנשים שמבלים את כל היום בהרצאות על הבונים החופשיים, וזה אנחנו, בזירה, נלחמים לקול שאגות ההמונים, ואז מזמינים אותם פנימה כדי להתעלל בהם קצת.

הזירה, שארגנה ג'יין האריס בסיוע בועז קרני, הפכה כבר להיות מאורע קבוע בכנס. בעוד בשנים עברו זכינו לראות ולשמוע את "האופרה הקלינגונית" עם כתוביות בגרמנית, השנה הקהל המשולהב צפה בטורניר לחימה שנערך כדי להכריע את גורלו של העולם. כמובן, שכמו כל שנה, הקהל קיבל את ההזדמנות להשתתף, להיכנס פנימה ולהילחם בחרבות הספוג ומגני העץ. לעולם שלום.

גורמים טכניים אילצו אותי להגביל את הסקירה הזו: לא יכולתי לממן את הטיסה לדרום אמריקה כדי לראיין את הפורטוגזים שחטפו את קמיע הפסטיבל והרגו את אורי אביב; לא יכולתי לדבר על סדנאות הלחימה ההיסטורית, או לסקור את כל הדוכנים, או לבקר את כל הסרטים...כשאני חושב על כנס אייקון, ומנסה לחשב כמה מעלויות הטיפול הפסיכולוגי עורך "הפאה החמישית" יהיה מוכן לממן לי, אני מבין שדיסוננס קוגניטיבי זו כנראה הדרך היחידה להתמודד עם העומס של הכנס הזה: ביגור הוא הבית שלנו, ואנחנו מגיעים אליו בעליצות ובהמונינו; אבל הוא מתחיל ונגמר במשחקי תפקידים. כנס אייקון מכיל מגוון כל כך רחב של פעילויות ותכנים, שזה כמעט מגוחך לשים את כולם תחת אותה הכותרת. אבל איכשהו הם שם, שנה אחרי שנה, עם קהל חובבים שרק הולך וגדל, וכנס שמצליח כל שנה לשבור את השיאים של קודמיו. עם כנס העשור שנה לפנינו, ואורחי כבוד שכנראה יביאו לנו עוד יותר מבקרים, ועוד יותר פעילויות, נותר לי רק לאחל לכולנו חג אייקון שמח, ולצפות בכיליון עיניים לשנה הבאה.

אה, ולסנדביצ'ים של סודוך. אין כמו הסדנביצ'ים של סודוך.