בוקר מפורש לכל המנחים באשר הם מנחים, ובוקר גם לבוגרי קבוצות המחוננים השונות.

(במדבר, פרק ט"ז, פס' א'): "ויקח קרח בן יצהר בן קהת בן לוי ודתן ואבירם בני אליאב ואון בן פלת בני ראובן: ויקמו לפני משה ואנשים מבני ישראל... ויקהלו על משה ועל אהרן ויאמרו אלהם רב לכם כי כל העדה כלם קדשים ובתכם ה' ומדוע תתנשאו על קהל ה'".

התנשאות. זאת מילה קשה, נכון? נשמעת כמו משהו לא נחמד להגיד. אנחנו אפילו זורקים אותה בצורת גנאי מדי פעם. אבל מצד שני, קשה שלא להודות בכך שבכל זאת, יש בה משהו, בהתנשאות הזאת. לפעמים היא אפילו צודקת. לפעמים, אנחנו (ובמיוחד אנחנו) אפילו לא מתביישים להגיד שאנחנו טובים יותר. האם התנשאות יכולה להיות רק פנימית?

וזאת ההאשמה של קרח את משה ואהרן. "מתנשאים על קהל ה'". אבל... למה בדיוק התכוון קרח כשאמר את זה? מה היא בדיוק ההאשמה? איש לא יכחיש שמשה ואהרן אכן הבדילו עצמם משאר העם, ואף הובדלו על ידי המנחה בעצמו, כשחקנים וכמנחים טובים יותר. האם יוצא  קרח רק כנגד ההחצנה של ההבדלה הזאת, כנגד גינוני הכבוד וסממני השררה שנטלו לעצמם האחים? או שמא טענתו היא חמורה יותר, והוא אינו מוכן כלל לקבל כי ייתכן ומי מחברי הקבוצה הוא "טוב יותר" מחברו?

קרח לא ידבר עוד בפרשה הזאת. הרמז היחיד לכוונתו נמצא בדבריו שלו עצמו, ובתגובתו של משה. מהאחרונה, אנחנו מבינים שקרח טען לא רק נגד משה ואהרן, אלא למעשה ערער על מעמדם המיוחס של כל הכהנים, שכזכור, הם אלה שקיבלו סמכויות הנחיה על פי החוקים החדשים. קרח עצמו (ביחד עם חבריו לתנועת הרפורמציה בעם) ימצאו את עצמם נבלעים באדמה שפערה פיה או מתים מאש פתאומית. אך טענתו ממשיכה להדהד גם לאחר מותו. אז מה בעצם רצה קרח?

"כי כל העדה כלם קדשים ובתכם ה'". כך מנמק המורד את טענותיו, טיעון שישמש עוד תנועות רפורמה דתיות בהיסטוריה האנושית. אך גם מזאת קשה להבין מה מפריע לו. האם ההתנשאות החיצונית, או עצם הטענה כי יש לה בסיס פנימי. האם קרח מבדיל בין השניים? כל שאנו יודעים הוא כי טענותיו נדחו באופן חריף ביותר על ידי המנחה, וקבוצת המורדים לא שבה עוד לשחק עם עם ה'.

אין ספק שמישהו דרך כאן על עצב רופף. אחרי מאבקי הכח האחרונים, אני מניח שגם למשה נמאס מהזלזול. והרי מדובר במי שנתן לנו את אחת הסצנות הטובות ביותר אי פעם, עם התיאור הנדיר של ים סוף הנחצה... כנראה המנחה הטוב ביותר שצמח מהשחקנים. וגם אחרי כל זאת, משה לא שם לראשו כתר ולא הכריז על עצמו כנבדל. אהרן רצה את הגינונים החיצוניים. לאהרן היה חשוב שכל העם ידע שהחברים שלו הכהנים הם שמנהלים את העסק מעכשיו, וגם יקבלו על זה מעשר. אהרן, שאחרי הסשן האומלל עם עגל הזהב לא הנחה יותר כלום. ומשה? משה העדיף את הנביאים. בתמורה דרש משה רק דבר אחד. שקצת יקשיבו לו.

משה היה מנחה מצויין. כל מה שהוא רצה, היה שיתנו לו להריץ את המשחק כמו שהוא רצה. אמון. הוא לא רצה בגדים מיוחדים, שמן על הראש, פרסים על משחקים מוצלחים מעל במה במדבר ולא שכר. שלא כמו ה', הוא גם לא דרש גינוני כבוד והאדרת שמו. רק קצת הכרה. אהרן רצה בדיוק את הדברים הללו, ובניגוד למשה , בלי הצדקה של ממש. פעם אחר פעם פנה משה לעם, פעם אחר פעם ביקש את אמונו. ובתמורה? נאדה. העם, וקרח בראשו, פשוט לא הבדילו בין האחים. האשמת ההתנשאות נזרקה לשניהם ביחד.

אחד העקרונות החשובים ביותר במשחק ובסיפור, הוא "להראות ולא להגיד". למעשה, זה חשוב לא רק שם. נכון, משה היה מתנשא, ובצדק. הוא היה פשוט טוב יותר במה שהוא עשה. אבל הוא ניסה רק להראות את זה, בלי להגיד את זה. מסתבר שלא כולם מבינים את ההבדל. רחוק מזה. אז האדמה פערה את פיה, לבקשתו של משה. האם גם סבלנותו כבר פגה?