כשאתה יושב למעלה מתשע שעות ביום מול מחשב ומעביר את זמנך בלהתחמק מעבודה, אתה מוצא מפלט במה שנגיש לך. בהיה מרוכזת במסך תוך שינה עם עיניים פקוחות, אימון אינטנסיבי לקראת שבירת שיא גינס בכמות כוסות הקפה שניתן לשתות ביום עבודה, הדפסת PDFים של משחקי תפקידים שקנית ברשת. וכשכלו כל הקיצין – אינטרנט.

וכך, מדי בוקר, אני פותח דפדפן אחד על אתר בתהליכי הקמה כדי שיחשבו שאני עובד. במקביל, אני פותח דפדפן אחר ומתחיל לקרוא קומיקסים ברשת, עד שתופסים אותי ומכריחים אותי לעבוד. המקבץ שלפניכם אינו מאופיין על ידי חוט מקשר כזה או אחר לבד מהיות הקומיקסים שאני קורא בקביעות. כולם אמורים להיות מצחיקים למדי, גם אם יש טובים יותר ויש טובים פחות. אם הקומיקס האהוב עליכם לא כאן אין זאת כי הוא אינו איכותי, אלא כי אתם לא.

קומיקסים הקשורים למשחקי תפקידים

Order of the Stick – הקומיקס הראשון שאני קורא הוא OotS. לא מהותיקים ברשת, אבל בהחלט הטוב מכל אלו הקשורים ישירות לתחביב שלנו. השם הוא שמה של חבורת הרפתקנים שברצועה הראשונה של הקומיקס עברו שדרוג ממהדורה שלישית למהדורה שלוש וחצי ומאז כל העסק רק התדרדר. במקביל השם רומז למוטיב המרכזי בגרפיקה עצמה. הדמויות בקומיקס מצויירות כפי שילדים מציירים אנשים, כמו מקלות. היופי הוא שלמרות זאת איכות הציור טובה מאד והדמויות מוגדרות היטב. אם יש בעיה, היא רק כאשר אני מציג את הקומיקס למישהו והוא מעיר על כך שהרגליים של כל הדמויות (חוץ מהזוטון הרצחני ושעיר הרגליים) הן קווים בזוויות ישרות.

תלאותיהם, המשלבות כמה מהבדיחות היותר קלאסיות על מו"ד יחד עם כמות יפה של הברקות מקוריות, מעניינות הן מנקודת ההשקפה של מנחה משחקי תפקידים והן מנקודת המבט של הקורא המחפש סיפור משעשע. אני ממליץ לחזור לעמוד הראשון ולהשקיע חצי יום בלקרוא את כל שנכתב עד היום. המאמץ ראוי.

Dork Tower - סטריפ הומוריסטי שרץ כבר אלוהים יודע כמה זמן. דמויותיו המרכזיות הן מקבץ של כל אבות הטיפוס הקלאסיים של שחקני התפקידים השונים והבדיחות עליהן הן גם מקבץ של כל הבדיחות הקלאסיות על גיימרים. האמת היא שבעוד שבעבר הקומיקס עסק במשחקי התפקידים של הדמויות, בשנים האחרונות הוא יותר מתעסק בתחביבי המשנה ובחייהם של גיימרים משועממים. לכן יש יותר סיכוי למצוא בו רצועה על הסרט החדש של מדריך הטרמפיסט מאשר על המהדורה הרביעית של המשחק-ששמו-לא-יוזכר.

Atland – קומיקס פנטזיה שרץ כבר כמעט שנה. אני אוהב את איכות הציור המזכירה לי את סרטי הפנזטיה המצויירים של פעם. העלילה כמעט טריוויאלית, חבורת גיבורים שצריכה להציל את העולם כולו. במקרה, אחד מהם מת והוחזר לחיים, ומוצא שהדבר הכי נורא בכך הוא שיש לו עור ירוק. אחר הוא מינוטאור שנהנה ממלאכתו (להרוג דברים שונים ומעניינים). עוד חבר בחבורה הוא הדוכס, צפרדע עם עין אחת שמבלה את רוב זמנו צפון בין שדיה של לילי הלבנה, הכוהנת האחרונה של אלת האהבה, וכך הלאה.

העלילה מעניינית יחסית, ההומור לא צפוף כמו למשל ב-OotS, אבל הוא יותר ממעלה חיוך. הבעיה היחידה עם הקומיקס הזה היא שהוא מתעדכן רק פעם בשבוע, וכך לא באמת מסייע לי בהתחמקות שוטפת מעבודה.

קומיקסים שלא קשורים למשחקי תפקידים

Alien Loves Predator – הגעתי לקומיקס הזה לגמרי במקרה, והתמכרתי. אני מניח שכולם מכירים את Alien (הנוסע השמיני) ואת Predator (הטורף) מהסרטים השונים בסדרות שלהם, כולל התועבה בה הם עמדו זה כנגד זה. הקומיקס הזה מספר סיפור מעט שונה. הסיפור הוא על שני גיבורינו החולקים דירה בניו יורק ועל חייהם בעיר הגדולה (יש לציין כי לאחרונה ישו עבר לגור איתם, וכדי להעביר את הזמן הוא משחק בקבוצת בייסבול מקומית). בעוד שפרסטון (הטורף) הוא בחור נורמלי למדי עם תיאבון בריא ובעיות ראיה, אייב (הנוסע השמיני) הוא החנון שבחנונים, דבר המתבטא החל באתרים בהם הוא גולש וכלה בניסיונותיו להשיג נשים בכל מיני שירותים של Speed Dating.

הכותרת של הקומיקס היא "In New York, No One Can Hear You Scream", שפשוט קרעה אותי מצחוק, ולמרבה ההפתעה הקומיקס עצמו (המורכב מתצלומים של בובות ולא מציורים) התגלה כבוגר יותר ממה שציפיתי, אבל לא הרבה יותר. מה עוד, שלמרבה האכזבה ועל אף הרמז הברור בשם הקומיקס, פרסטון ואייב לא אוהבים אחד את השני באופן המתבקש.

Kevin & Kell – העורך עוד יירד עלי שנים בגלל זה, אבל אני מת על הקומיקס הזה. הרקע הוא על עולם של חיות תבוניות, חלקן טורפות וחלקן צמחוניות, על כל המתבקש מכך. קווין הוא שפן (גדול וחסון), קל היא זאבה. הם נפגשו בחדר צ'אט והתאהבו בלי לדעת על ההבדלים ביניהם, אותם הם גילו רק בפגישה הראשונה, ובכל זאת התחתנו. הם מגדלים את הזאבון רודי, בנה של קל מנישואיה הראשונים, ואת לינדספארן הקיפודה, בתו המאומצת של קווין. כמו כן נולדה להם בת משותפת, קוני, שנראית כמו ארנבונת חמודה, אבל לארוחת הצהריים אורבת לעכברים בקיר.

לא קורע מצחוק, ולמען האמת יותר חמוד מאשר מצחיק, אבל איכשהו התמכרתי. יותר טוב מלעבוד, לא?