מדבר סיני. זיזי סלע אקראיים מקשטים מדי פעם את שממת החולות המתסכלים, יוצרים איים קטנים של צל. רגליים עייפות פוסעות על החול, משאירות אחריהן סימנים שיימחו עם משב הרוח הבא. משב רוח שלא יביא שום דבר חוץ מעוד חול. חם. אגלי זיעה מנסים להרטיב איכשהו את רצפת נדודיהם והם נושאים עיניהם קדימה. השמש מאירה את הדמות הבודדה הצועדת לפני המחנה. ענני חול עולים מרגליו, מטהו משאיר סימנים ששום רוח לא תמחק. גלי החום העולים מן האדמה מניעים את שולי גלימתו, והוא עוצר. גם הם. הם ילכו לכל מקום שייקח אותם אליו. הם יבואו אחריו תמיד. הם אוהבים אותו. הם אסירי תודה. באמת. אבל עכשיו – הם צמאים. והם לא זוכרים שום דבר אחר.

גם בחלומותיו הגרועים ביותר הוא לא תיאר לעצמו. לא בגיהנום של ארמונות מצריים, כשקירות של צביעות ואטימות חסמו את חייו, לא בגן העדן של חיי הרועה כאשר על כרי העשב ליטפה ידו ברוך כל יום את שיערה המדובלל של כבשה, הוא לא ידע. הוא לא יכול היה לדעת. הסנה שרף איתו את שארית תקוותיו. אבל אז, הוא עוד לא ידע את זה.

החובה לדבר התפרצה אל השקט של חייו, מאלצת אותו, והוא האמין. בהתחלה הוא האמין. משהו תמיד היה בו, דוחף החוצה, מבקש להתפרץ. הייתה בו עוצמה, והיא רצתה גם. הוא בער מבפנים ביחד עם הסנה, והוא התחיל לשמוע את הקול. עמום, לא מובן, לא באמת קול, אבל הוא שמע. הקול לא שכנע אותו לעשות שום דבר. אבל הוא תמיד היה שם. מלמול לא ברור של הצעות. רק הצעות. לא יותר. הוא לא היה חייב לעשות את מה שעשה. הוא רצה. הוא באמת רצה. הרי הייתה בו כל כך הרבה יכולת. כל כך הרבה אפשרויות. הוא יכול היה לכבוש את העולם. הוא יכול היה לשנות הכל. לשפר. להפוך אותם למאושרים. העוצמה הייתה בתוך כף ידו, והוא הרגיש אותה.  העולם היה בכף ידו – רק ממתין לדבריו, כמה לציית לו.

אבל הוא גמגם. הוא גמגם מאז שזכר את עצמו. הוא לא יכול היה להגיד את מה שרצה. כל מילה יצאה החוצה מעוותת. והוא ידע שהוא לא יוכל לבד. הוא ידע בדיוק מה צריך. בדיוק אלו מילים. הוא שמע את הצלילים הנכונים. הוא ידע, אבל הוא לא יכול היה לבד. אחיו עמד תמיד לצידו. בצילו. מדבר בשמו, מעריץ אותו, אבל... אחיו תמיד שינה משהו. משהו קטן. כמעט חסר משמעות. פרט שולי.

בהתחלה זה לא שינה כלום. מה כבר כמה טעויות קטנות יכולות לעשות? וזה עבד. המבט בעיני אביו היה שווה את הכל. כשעמד מולו שוב, מפגין את עוצמתו. הם שינו ביחד את העולם. הוא הוביל, ואחיו דיבר בשבילו. והעולם הלך אחריו. העולם העריץ אותו. העולם התאסף בהמוניו כאשר ציוה. בא בנחילים, צבע את נהרותיו בדם, את היום בעלטה, וגם הרג בשבילו. העולם היה שלו. העיניים הביטו אליו בתקווה, שותות בצמא כל מילה... כל מילה של אחיו.

הים היה אמור להיסגר מוקדם יותר. קצת מוקדם יותר. שתי דקות. פרט קטן. פרט ממש קטן, אבל הים נשאר פתוח, וצבא אביו נכנס פנימה, ואז הים נסגר. הם זעקו וניסו להיאבק ונקטלו בהמוניהם - והוא לא הבין. וזה לא אמור היה להיות ככה. המבט בעיני אביו אמר את הכל. הוא הסיט את עיניו, לא מסוגל להישיר מבט לאיש שגידל אותו. הוא לא היה עוד בנו. מעתה הוא יגיד שהיה מאומץ. הוא הסיט את עיניו וראה את אחיו. מחייך. עומד מעל הים השקט שוב, ומחייך. פרט קטן. שולי. טעות. נכון? משה לא חייך יותר.

אבל כבר אי אפשר היה להפסיק. והם המשיכו. והוא עדיין צעד בראש, אבל הזמזום בראשו הלך וגבר, והוא דיבר פחות ופחות, ואחיו דיבר יותר ויותר. ובכל פעם זה היה רק שינוי קטן. משהו שולי. ובכל פעם זה יכול היה להיות במקרה. והסטיה גדלה. העיוות התעצם, יותר ויותר, ואחיו המשיך לחייך.  משה הפסיק גם לדבר אל העולם.

מבטו החד והעייף סוקר את הפרצופים המביטים בו, עובר על העיניים המחליפות את מבטיהן מתחינה לדרישה בנתיב הידוע המוביל לכעס. רצף של שינויים קטנים, אבל בשלב הזה, העיוות הוא גדול מדי, ואחיו אפילו לא טורח להסתיר עוד. והם צמאים. בינתיים, הם יסתפקו במים. אבל הוא רואה בעיניהם, שבקרוב גם זה לא יספיק להם עוד. העיוות ידרוש יותר. והקול שבראשו ממשיך ללחוש לו את השקרים שלו. "דבר אליו. דבר אל הסלע " הוא לוחש, מנסה לפתות אותו לפתוח שוב את פיו, לתת לעוצמה לצאת. לתת לאחיו לדבר. לתת לעיוות לגדול עוד. לא עוד. לא עוד דיבורים. איש לא יסלף עוד את כוונתו. לא אחיו, ולא קולות השקר שבראשו. הוא הרי המציא אותם. ולמילים שלו יש ממשות. עכשיו הוא ידע את זה, אבל עכשיו היה כבר מאוחר מדי להחזיר משהו אחורה.

הוא יתן להם מים. אבל העיוות לא ימשך עוד. והעם כבר צעק. ואחיו הזיע – לא מהחום. והקול שבראשו הבטיח לו את כל העולם. ואחיו צעק. והעם צעק. והקול צעק...

"וירם משה את ידו ויך את הסלע במטהו פעמים"

והעם שתה ושתק. וקולות השקר שבראשו לא דיברו עוד, ואחיו לא חייך יותר. לא עוד גמגום. העיוות נגמר. המים זרמו.

"לכן לא תביאו את הקהל הזה אל ארץ אשר נתתי להם."
"ואהרן יאסף ומת שם."

אף אחד לא חייך עוד. רק משה. והוא לא הפסיק. הוא לא יוביל יותר אף אחד. זה נגמר. תשתקו ותשתו.