בוקר מפורש למנחים באשר הם מנחים, ובוקר גם לעמיר פרץ.

התרחשויות רבות סוחפות את עולמינו וארצנו יחד עמם אל מקומות רחוקים יותר, ואנחנו לא תמיד מוצאים את הדרך לשם. ולאדימיר איליץ' לנין הייטיב (כמנהגו בקודש) להגדיר את הפוליטיקה כ"מי את מי". ואכן, נדמה כאילו תמיד נצליח למצוא סיבה, לכל דבר – לא משנה כמה הגיון בעצם חסר בו. למעשה, סיבות הן אחד הדברים הקלים ביותר למציאה. בימינו לכל אחד יש כזו (תנסו בעצמכם). אך כמו תמיד, אנחנו לא המצאנו דבר, ואפילו את לא חציו של חרס.

פרשת "בהעלתך" ממשיכה לשטח בפנינו את המשך הדרמה במדבר. על רקע נופי חולות מרהיבים, שקיעות מאדימות כל ערב כאילו היו שעון, והמוני בני ישראל – בין צעדה לנס – עדים לדרמה פוליטית המתחוללת למול עיניהם המשתאות (שלרוב לא ממש מבינות מה כאן כל העסק, לאן בעצם הולכים ולמה, כמו אז כן היום).

אנחנו מתחילים את הפרשה שוב עם הלויים. שוב ה' מסביר למשה איך צריך להבדיל אותם, איך יש לייחד אותם ואיזה שמן בדיוק שופכים להם על הראש. הרגלי הגיינה משונים? אני לא יודע אם לכם נמאס כבר לשמוע כל הזמן על הלויים, אבל לי די נשבר מזה, ואני מניח שגם לעם. אנחנו צריכים לזכור הרי שכל ההתעסקות הזאת של כל צוות ההנחיה הראשי (ה' משה ואהרן), באה בין השאר על חשבון תשומת לב לשאר העם, שהאפשרויות שלו לקבל משחק היו כנראה... יהושוע ן נון (שהתחיל לאחרונה להסתובב כל הזמן ליד משה). אז נכון, רק לפני שתי פרשות הם קיבלו נק"ן. אבל נק"ן או לא, העם רוצה לשחק. על הרקע הזה, קרה הצפוי מכל:

(במדבר, פרק י"א, פס' א'): "ויהי העם כמתאננים רע באזני ה". והתגובה (המפתיעה אף יותר) "וישמע ה' ויחר אפו ותבער בם אש ה' ותאכל בקצה המחנה". נו, חד וחלק – מייד עונש. המדריך השלם לניהול קבוצה. אך אל לנו לקבל הכל כמובן מאליו. בכל זאת, יש לזכור כי ה' הוא מנחה מנוסה ביותר, עם טריקים רבים בשרוול. שימו לב למה גורמת התגובה שלו (פס' ב'): "ויצעק העם אל משה ויתפלל משה אל ה' ותשקע האש". העם בוכה למשה. מחד, מעמדו עולה, מאידך, מתהדק עוד יותר שיתוף הפעולה הם ה' – שבכל זאת הוא זה שמכבה את האש. אך הדרמה האמיתית מתחילה רק עכשיו. העם בוכה, ומבקש "בשר" למשחק, ומתגעגע לקמפיין של מצריים, ואז:

(פס' י"א): "ויאמר משה אל ה' למה הרעת לעבדך... לשום את משא כל העם הזה עלי... מאין לי בשר לתת לכל העם הזה... לא אוכל... לשאת את כל העם הזה כי כבד ממני". האם זה הוא משה שאנחנו מכירים? שלפתע לא יכול לספק מספיק בשר למשחק? האיש שהריץ כבר כל כך הרבה? ייתכן, כמובן, והוא דובר אמת. אנחנו יכולים לזכור אמירות דומות של משה בתחילת המסע במדבר (למשל ליתרו). אך עדיין, יש כאן משהו מוזר. האם לא מכשיר הוא עצמו המוני עוזרי מנחה חדשים – הלויים? האם הם לא מקילים מעולו? האם יהושוע בן נון לא עוזר לו? טוב, נו... עם עוזרים כאלה... נמשיך לקרוא.

השרשרת הלוגית נמשכת. כתגובה טבעית לכך, אומר ה' למשה (פס' ט"ז) :"אספה לי שבעים איש מזקני ישראל" כלומר שחקנים וותיקים ומנוסים, "וירדתי ודברתי עמך שם ואצלתי מן הרוח אשר עליך ושמתי עליהם ונשאו אתך במשא העם ולא תשא אתה לבדך".  הסבר למהותה של אותה הרוח אנחנו מקבלים במקרה שקורה מייד (פס' כ"ו): "וישארו שני אנשים במחנה... ותנח עלהם הרוח ... ויתנבאו במחנה". אותה הרוח, שנחה על משה ואותה חילק ה' לחלק מהשחקנים כדי "להקל מעולו" – היא רוח הנבואה. וכמובן, יהושוע בן נון לא מבין את מה שקרה. הוא משוכנע שמדובר בחטא חדש, ומציע לכלוא את שני המתנבאים (אכן, שיקול דעת מעודן וגישה חינוכית) על כך עונה משה "מי ייתן וכל עם ה' נביאים". יהושוע המסכן מבולבל וודאי עוד יותר.

הנבואה, אם כן, היא סוג של הנחיה. הרי באמירת מילים גורם הנביא להתרחשויות בשטח. אם כן, מה ההבדל בינה לכהונה? הכהנים מנהלים את ענייניהם על פי ספרי החוק והמשפט. הנביאים עובדים כש"נחה עליהם הרוח". הם מאלתרים. הם חופשיים ולא צפויים הרבה יותר. את החופש הזה נותן עכשיו ה' לעם. מה קרה? מדוע פתאום עכשיו? האם זה היה מהלך מתוכנן?

בכל אופן, העם מרוצה, משה מרוצה, יהושוע בן נון טועה, הכל נראה תקין. אך אנו שוכחים את אהרן. מי שפעל כדי להרים את חבריו (מחוץ למשחק) הלויים, ולייחדם, לא אוהב את השינוי החדש. (פרק י"ב פס' א'): "ויאמרו הרק אך במשה דבר יהוה הלא גם בנו דבר". את זה אומרים אהרן ומרים. מכאן הנחת החוקרים כי ה' עדיין מריץ קמפיין פרטי למשה אהרן מריים (ויש הטוענים כי הם צירפו לאחרונה את יהושוע בן נון שמשחק חצי ברברי). "וישמע ה'... וירד ה' בעמוד ענן ויעמד פתח האהל... ויאמר... אם-יהיה נביאכם ה' במראה אליו אתודע בחלום אדבר בו לא-כן עבדי משה  בכל ביתי נאמן הוא..." וגם עוזר מנחה מצויין, ומשחק נאפסים ממש יפה עם קולות, ואיזה יופי הוא עזר לכתוב סיסטם על הלוחות, וכו' וכו'. אפשר להניח שזה לא ממש היה מה שאהרן רצה לשמוע. הוא בולע את הגלולה, אך מרים "מתה" (פורשת סופית מהקמפיין).

אז מה בעצם קרה כאן? בסוף, אף אחד לא ממש זוכר את הנביאים החדשים, ויש לנו פשוט ריב אישי. אם נתבונן בתהליך שהוביל לשם, לכאורה הכל הגיוני עד להתפקע. אבל מתי בדיוק ה' החליט על הנביאים החדשים? מסתבר שגם לו הלויים של אהרן לא ממש מספיקים. או אולי הוא לא היה מרוצה מהם? האם הוא באמת פברק עם משה את ה"קושי" כדי למצוא הצדקה לכך, ואם כן- למה? האם אהרן צבר כוח רב מידיי בעם וכבר אי אפשר פשוט להתעלם ממנו? בסופו של עניין, ה' מצליח להחזיר את האוטוריטה שלו, אך הסדק הראשון במשולש ההנהגה פרץ החוצה. עכשיו, לאהרן יש לויים, אבל למשה יש נביאים. הנביא הראשון מול הכהן הראשון. וכרגע לפחות, נראה שה' בצד של הנביאים.

אה, ויש כמובן את יהושוע בן נון, שלא ממש יודע מה בעצם קורה סביבו ומשחק ברברי.