בוקר מפורש לכל המנחים באשר הם מנחים, ובוקר גם ליושבים על הגדר.

כמעט מחציתה של פרשת השבוע שלנו הפעם (פרשת פנחס למתעניינים שטרם עיינו בכותרת), מוקדשת לפירוט מלא פרטים של קורבנות שונים. מה מקריבם מתי, כמה פרים בדיוק, איזו כמות של סולת ובאיזה נפח, כל זה מפורט לפי ימים. ארוך, מייגע, ולחלוטין לא מעניין. תאמינו לי- אני צריך לקרוא את הכל בשביל הטור הזה. אז איך זה שלמנחה כזה יש כל כך הרבה שחקנים ומעריצות?

ניסיתם פעם ללכת בחומו של מישור החוף באמצע היום במשך יותר מרבע שעה? עכשיו דמיינו את זה במדבר. ועכשיו, מודיעים לכם שהעסק מתעכב... בארבעים שנה ככה. פלוס מינוס , שיהיה בטוח. הרי התגובה האנושית הטבעית היא להמשיך לצעוד ברוגע, לא להתרגז, לא לרטון – פשוט להמשיך להינות מהחיים. ואם, חלילה, אתם מעיזים להתלונן, או לבקש (ברוב חוצפתכם) פרטי מותרות כמו מים – הרי שמגיעות לכם כל הגערות שבעולם, ואף כמה איומי כליה וחורבן. [הפסקה בקריאה] ועדיין, הם ממשיכים לצעוד. רע להם, מתעללים בהם, נוהגים כלפיהם בחוסר כבוד שהיה מפיל את עמיר פרץ לקרשים, והם- כאילו כלום לא קרה.

בספרו הקלאסי, הגדיר זיגמונד פרויד (זצ"ל) את השאלה הגדולה של הפסיכולוגיה במאה העשרים כ"מה שחקנים רוצים". עד היום, אנחנו לא בטוחים שהצלחנו להבין את זה כמו שצריך. הרי הם לא רוצים קמפיינים טובים. אחרת, בינינו, כמה מהקמפיינים שמנוהלים על ידי מכרינו היו מחזיקים מעמד. הם גם לא ממש רוצים חיי חברה שוקקים. מבט מהיר בקבוצות המתכנסות-משחקות-לא מחליפות מילה מחוץ לרולפליי- וחלילה להן מלהתכנס לאירוע חברתי מחוץ לשעות המשחק יפיל חיש קל את הסברה הזו. אז מה כן? מה הם רוצים? למה הם ממשיכים לסבול תיאורים מפורטים עד להתפקע של מרכיבי הקורבנות ביום חורף עם מקדם הסוואה +3? למה הם ממשיכים ללכת במדבר? למה הם לא קמים, עוזבים, ומצטרפים לקמפיין של איזה דגון או אשתורת?

אל תחשבו אפילו שאני מתכוון לענות על השאלה הזו. יש גבול. אבל אני מציע לכולנו לקחת כמה דקות, ולשאול את עצמינו, האם לא נגררנו בלי שנשים לב לאיזה מסע צלב בלב המדבר, בלי שום סיבה נראית לעין? האם אנחנו באמת נהנים מכל מה שהמנחה שלנו זורק מסביב? האם באנו על סיפוקינו? האם נדע לזהות אותו אם הוא יבקש פתאום כוס חלב? [עוד הפסקה] קל מאוד להגיע למדבר. כל מה שצריך, זה ללכת אחרי איזה משה. רק תיזהרו. בסוף, יום בהיר אחד, בלי להבין למה, תסתערו על חומות יריחו תחת שופר הגיונו הקודח של איזה בן נון אחד.

לא נעים.