בוקר מפורש לכל המנחים באשר הם מנחים, ובוקר גם לפקידי משרד האוצר אשר על הכספים.

כפי שוודאי שמתם לב, המשכב לא פסח גם עליי, ונפלתי לו בשבוע שהיה. בינתיים עבר עלינו חג השבועות, רגל חשוב ומרכזי בפני עצמו. לרגל זאת ביליתי בנעימים, כורע תחת עול חוליי. לכן, לא אתייחס אל החג בכלל. אכן, קשה להיות חולה. טלטלות עזות מרעידות את גופנו, ואנו פונים אנה ואנה בחפשנו מזור. ונראה כי אף פרשת "נשא" שרויה במעין רוח של מחלה, והיא נדה אנה ואנה ופואנטה אין.

פרשת "נשא" תופשת אותנו בתחילתו של מהלך השינוי הדרמטי בקמפיין. העניינים התחילו להתחמם בפרשה הקודמת, מניעים נחשפו והכוחות החלו להיערך. והנה, בתחילתה של פרשה זו נראה כאילו ההיערכות ממשיכה. (במדבר, פרק ד' פס' כ"א): "וידבר ה' אל משה לאמר נשא את ראש בני גרשון גם הם לבית אבתם למשפחתם... זאת עבדת משפחת הגרשני לעבד ולמשא". שלוש משפחות משבט לוי "מורמות" אף יותר, שוב מקבלות מפקד נק"ן אישי, ואתו עבודות מיוחדות. בני גרשון מררי וקהת מקבלים עבודות הנוגעות לקודש הקודשים – אוהל המועד. קדש הקודשים - הרי הוא לב לבו של המשחק אליו אין עיניי השחקנים מגיעות, ובו חפצי הקדושה (המשחק) הגדולים - היינו זה הוא מסך שה"מ גדול מאוד.

ואז, לפתע, הפרשה משנה כיוון ככלב תועה בכביש רטוב (ומלא שמן) אחר הגשם. (פרק ה' פס' א'): "וידבר יהוה, אל-משה לאמר צו את בני ישראל וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש מזכר עד נקבה תשלחו אל מחוץ למחנה תשלחום". ויותר אין דנים בכך בפרשה. מי הם אותם טמאי משחק עליהם יצא שצף המנחה? האם שחקנים שאין בהם הכשרון? שמא מאנצ'קינים? אולי סתם ילדים כעורים שאן לה' חשק לראות? אין לנו כל תשובה. מדוע באה התפרצות פתאומית זו דווקא עכשיו? אך פרשה זו שזורה בהצהרות שונות ומשונות של המנחה שלכאורה לא ברור מדוע כאן ומדוע עכשיו. הנה, בהמשך הפרשה מוזכרים לפתע חוקי מקצוע הנזיר (פרק ו' פס' ב'): "איש או אשה כי יפלא לנדר נדר נזיר להזיר ליהוה מיין ושכר יזיר חמץ יין וחמץ שכר לא ישתה". אכן, מקצוע הנזיר היווה תמיד סלע מחלוקת, וכל שיטת משחק התלבטה רבות האם להכניסו. אולי בשל כך מכניסו ה' פתאום בלא כל קשר. לאחר פירוט מגבלותיו יש אזכור לכוחותיו המיוחדים (פס' ו'): "כל ימי הזירו על נפש מת לא יבוא" , כלומר, גירוש אל- מתים.

אך עיקר הפרשה הוא אחר (פס' י"א): "וידבר ה' אל משה לאמר דבר אל בני ישראל ואמרת אלהם  איש איש כי תשטה אשתו ומעלה בו מעל" מי היא אותה אשה? מפרשין לנו חכמינו כי אין לקרוא כאן כבפשט, אלא כבמקומות רבים, דן התנ"ך ב"אשת השחקן". זו שהוא שרוי עמה באינטראקציה של משחק בלתי פוסקת, ושביניהם חיבור עמוק ואף אישי. הרי זו דמותו. (על כך מעירות חוקרות תנ"ך פמיניסטיות כי אכן לרוב הגברים הם שחקנים ואילו הנשים רק דמויות או נאפסיות. כלומר דמויות נשים יש, אך השחקנים כמעט כולם גברים).

(פס' י"ג): "ושכב איש אתה שכבת זרע ונעלם מעיני אישה ונסתרה והיא נטמאה" – שכב עמה, כלומר ידע אותה. ראה דף דמותה ערום ועריה, ונכנס בתוכה ושיחק אותה. "שכבת זרע", כלומר הכניס בה זרע משלו, איזה אות. הכניס בה שינוי משל עצמו, שלא משל בעלה (שחקנה) המקורי. ועל כן "היא נטמאה". שכן אין זו עוד אותה דמות טהורה שהייתה רק של שחקנה. (י"ד): "ועבר עליו רוח קנאה וקנא את אשתו  והיא נטמאה או עבר עליו רוח קנאה וקנא את אשתו והיא לא נטמאה". רוח הקנאה על השחקן, בין אם נטמאה דמותו ובין אם לאו. שכן לא תמיד יידע הוא האם השאיר בה שחקן אחר מ"זרעו", או שמא רק השתעשע בה על פני השטח מתוך חמדת דמות רעו.

אם כן, בעל דמות קנאי על פרטיות שהופרה. ומה הוא הדין? (ט"ו): "והביא האיש את אשתו אל הכהן והביא את קרבנה עליה עשירת האיפה קמח שערים... והעמיד הכהן את האשה לפני ה' ופרע את ראש האשה... והשביע אתה הכהן ואמר אל האשה אם לא שכב איש אתך ואם לא שטית טמאה תחת אישך הנקי ממי המרים המאררים האלה" כלומר אם טהורה היא הדמות, ומקנא השחקן קנאת שוא, דבר רע לא יקרה. אך אם לא, והאשה טומאה "...יתן ה' אותך לאלה ולשבעה בתוך עמך בתת ה' את ירכך נפלת ואת בטנך צבה". וזהו דין שחקן קנאי. שכן אם יתאמת חשדו תהפוך אשתו לדמות שאין בה עוד כל חן של משחק. והרי אין לו לשחקן מה להרוויח מקנאתו אלא רק להפסיד בדמותו. על כן מיותרת היא הקנאה, וכל טוב אין בה.

ושוב, כחרגול בחגיגות הגז, מקפצת לה הפרשה ואנו שומעים על קורבנותיהם של השבטים השונים. אנו זוכרים כי הקורבן הוא מתת של השחקנים עבור המשחק. והנה, קורבנותיהם של כל השבטים דומים וכמעט זהים. ואין בהם יצירתיות, או דמיון או העזה. ומה תגובתו של ה' על דלות רעיונית זו? (פרק ז' פס' פ"ט): "ובבא משה אל אהל מועד לדבר אתו וישמע את הקול מדבר אליו מעל הכפרת אשר על ארן העדת מבין שני הכרבים" מאחורי מסך השה"ם, מסתודד ה' עם משה.

איזה שפן יישלפו הם לעידוד היצירה בעם? על זאת, והמהומה שתצא מכך – בפרשה הבאה.