בוקר מפורש לכל באי בית המדרש.

חג עצמאות שמח במיוחד עבר על כולנו, ואני תקווה שחגגתם וציינתם מועד זה בחגיגיות הראויה לו. כאן בבית המדרש, כולנו נרתמנו למשימה. בוגרי צוותי העיצוב קישטו את הקירות בדגלונים של אל-בד ואף תלו (במיטב המסורת העיצובית) משהו גדול למעלה, חובבי המשחקים החיים והחרבות המרופדות שבינינו הכינו לנו מנגל שטעם רב היה בו, צוות הטבחים אף הכין מופע מבדח ומלא הומורסקות, א. לוגיסטיקה של בית המדרש ניסה לנגן באקורדיון ופקידת הקבלה הרקידה את האורות עד אור הבוקר.

מה שהסב את תשומת לבי הוא הויכוח שניהלו כמה חברים על השאלה את מי מחבריהם רוצים הם להזמין אל מסיבת העצמאות שלנו, ואת מי לא. ואני חשבתי לי, כי בלי שנרצה בכך, בהתניענו את ארגון המסיבה, מבלי משים שרטטנו לנו גבולות. כחוני המעגל, כך גם אנו מתחנו קו המפריד בין המוזמנים לשאינם. לכאורה, הדבר הוא כורח הנסיבות ותו לא. הרי אין זה סביר להזמין את כל העולם כולו ואתו את אשתו! על כן היו צריכים החברים להחליט, תחת אילוצי המקום, את מי יעדיפו לראות.

אך הרי יש בכך יותר מכך. שכן ההחלטה, שרטוט הקו סביב למוזמנים, היא זו שבמידה לא מועטה כלל קובעת את מהותה של המסיבה המיועדת! הלא לא פעם מצומצמת הרשימה מעט מעבר לאילוץ. וזוהי הגדרה עצמית על ידי הוצאת השונה החוצה. הגדרת הרצוי או הוצאת שאינו -- יהיו שיאמרו כי ההבדל הוא סמנטי בלבד. אך לא כך היא. שכן לעיתים הפרספקטיבה, היא היא המשפיעה הן על המביט והן על המובט יותר מכל. פרשת "אמר" שלפנינו מעלה בתוכה את סוגיית ההוצאה החוצה ומשמעותה.

הרקע -- ריב בזמן המשחק. (ויקרא, פרק כ"ד, פס' י"א): "ויצא, בן-אשה ישראלית והוא בן-איש מצרי בתוך בני ישראל וינצו במחנה בן הישראלית ואיש הישראלי". במחנה -- בתוך המשחק פנימה. אך מה משמעו? האם משמעו כי הנצו דמויותיהם? או כי אף השחקנים הנצו עם הדמויות? ואולי הנצו השחקנים בשל המתרחש במשחק, בלא קשר לדמויותיהם? מתוך "והוא בן איש מצרי", הרי המדובר הוא בדמויות. (פס' י"א): "ויקב בן-האשה הישראלית את-השם ויקלל". ואם בדמויות עסקינן, הרי חטאו הוא ב"נקיבת שם ה'". מדוע לה לדמות להגות שם המנחה? משום שיצא השחקן לאוף-פליי ויקלל את המנחה. אך האם חטאו באוף פליי, או שמא בקללה עצמה? על כך לא משיב הכתוב.

לאחר החטא, בא תור העונש: (פס' י"ג): "וידבר יהוה אל-משה לאמר; הוצא את-המקלל, אל-מחוץ למחנה וסמכו כל-השמעים את-ידיהם על-ראשו ורגמו אתו כל-העדה". מדוע הדגיש "מחוץ למחנה"? איזה מקום הוא זה? מה חשיבותו? מדוע לא יבצעו העונש בתוך המחנה?

והרי יש לכך חשיבות. כאן על ידי חוץ המחנה, מגדיר המנחה את שראוי ושאינו ראוי בתוך המחנה (והרי הודגש גם מקום הפשע!). היש למחנה קו גבול ברור? לא ולא. לא גבול תחום הוא, אלא גבול המוגדר על ידי כל אותם הדברים המוצאים בחוץ. וכל שאינו בחזקת "חוצה", הרי הוא בחזקת "פנימה". ובפנים, חלות הנורמות הנהוגות שם. ואילו נשאל "מה הוא המקום בו יש לנהוג כמצווה?", נוכל להשיב "בתוך גדר זו" או "בתוך שטח זה". אך נוכל גם לקבוע כי "במקום שאינו מחוץ למחנה".

מחד- זו היא הפרדה ברורה וחדה. זה בחוץ וזה בפנים. בכל דבר בו אנו עוסקים עם חברינו- בין אם מסיבה של עצמאות ובין אם משחק של תפקידים, נדרשים אנו לקבוע הפרדה זו. וזאת לא רק מכורח הצורך. ההפרדה היא היא חלק מהפעילות גופא! ונוכל לבצעה על ידי שרטוט הגבול, נוכל על ידי הכרזת "כל המקיים תנאים דלהלן היא בפנים", ונוכל על ידי "כל שאצביע עליו דינו בחוץ". ואלה שלוש דרכים שונות, ועלינו לשים לב. שכן מועדים אנו, מטבעינו האנושי להכרזות כפולות. האם רע הדבר בהכרח?

אין לצפות לקיום הנורמה הנהוגה אם לא ידוע היכן יש לקיימה, או לחליפין, היכן מותר שלא לעשות זאת. ובמחנה שבספר הדין הוא (פס' כ'): "שבר תחת שבר עין תחת עין שן תחת שן". וזהו הדין בתוך המחנה. בתוך המשחק, ולא כנהוג לחשוב כי הדבר הוא דין השחקנים. שכן מחוץ למחנה- רוגמים וסוקלים על קללה. חוסר עקביות? סתירה במשפט? אמנם כן. אך זו בפנים וזו בחוץ. וכשאתם תבואו לקבוע לכם גבול, חשבו על כך, חשבו כיצד תקבעו אותו ומהיכן. והאם ברצונכם בגבול ברור או שמא בכפילויות. ומה הן הדרישות ומה הן הצפיות.

חשבו גם על אלה שמחוץ למחנה - ולא רק על שבפנים. שכן על ידם מוגדרים אתם.