בוקר מפורש לכל המנחים באשר הם מנחים, ובוקר גם לשחקנים.
 
"פרשת השבוע" מוגשת לכם בחסות "קאזימיר ובניו"- נגרות סלאבית בע"מ, וכן ובחסות "ז'אן פיליפ את מישל"- נאפסים בע"מ.
 
שוב השלום עליכם, באי בית המדרש למשחקי התפקידים. כידוע, אין קוראין בפרשת שבוע בשבת זו, שכן חל עלינו לטובה חג האביב. ואין הדבר מקרה כי החליטה העמותה דמתקראת עקמ"ת לערוך כנסה השנתי דווקא בעת לבלוב זה, שכן אך סמלי הוא הדבר.
 
האביב, הלא הוא סיומו (הטבעי) של החורף, אות וסימן הוא להתחלה מחודשת. רנסאנס. וכך גם סיפורו של פסח. סיפורה של קבוצה, המובלת ע"י מנחה (ביד חזקה ובזרוע נטויה) אל ה"ארץ" המובטחת - משחק טוב יותר, מרגש יותר ומרטיט לבב רולפלייר בישראל. כאילו רוצה לומר לנו החג כי זו היא היא העת להובלה.
 
ועל כן אף כנסה השנתי של העקמ"ת בא לנו בחג ומועד זה. כשם שאין קוראין בפרשת שבוע, כך זמן הוא הפסקה קלה בקמפיין השבועי אשר לכל מנחה בישראל בביתו הקט, ולאחר הפריה הדדית מרובת ימים, חוזרים המנחים, כסנה הבוער, אל קבוצותיהם, ובשורה בפיהם. מנחים יקרים - אתם הענן אשר לפני המחנה. אור המאיר את דרכם של הנבוכים מבין השחקנים בחשכת הרולפליי המשמים. עליכם מוטל העול שבהבאת עמכם אל הארץ המבוטחה.
 
נראה כי נכון לפרש חג המצות כקורא לחופשיטה, הלא היא הפריפורמה. "מעבדות", מעבדות כבלי החוקים והמשפטים, "לחירות" - לחופש, ולחופשיטה. אך האמנם? שכן מיד עם יציאת עמו מעבדות מצריים, מנהיג עליהם משה את ה"עדות החוקים והמשפטים" אשר קיבל במעמד הרו, הלא הוא סיני. וכי אין הדבר בבחינת פח ופחת, משמע מעבדות אחת לרעותה? איזו חירות היא זו?
 
קל, לכאורה, לטעון כי בעוד שעבדות מצרים הייתה עבדות הדמות (ואף עבדות אין פליי כפירוש המהדרין), הלא ה"עבדות" החדשה אין היא עבדות כלל, שכן באה היא מן המנחה (ופירושה באוף-פליי ע"פ אותם מהדרין). אך האם לא היו נתונים השחקנים למרות המנחה בחלק המשחק הנערך בארעה דמצריים? מגוחכת היא טענה זו, שכן בבירור מנחה המנחה את קבוצתו שם.
 
אם כן, האם "מעבדות לחירות" משמעו אין-גיימי בלבד, משמע עבור הדמויות ותו לא? מה צורך בהכרזה כה חזקה, כתמת קמפיין, באם פונה היא לדמויות ולהן בלבד? אין כל ספק כי טוען המנחה להענקת חירות אמיתית- חירות השחקן. יתרה על כן, בהקשיחו את חוקיו שלו, כאילו אומר "גם תחת מרותי אף כי תחזק, שוררה לה חירות אמיתית". האמנם?
 
מה היא חירות השחקן תחת מרות המנחה? זו היא חירות אישית. אמנם המשחק וכל עולמו של המנחה הוא, אך שומר לו כל שחקן את פרספקטיבתו שלו, את דעתו החופשית, ואת חשיבתו המקורית. אל לו לשחקן להסתפק ב"ה' המנחה רועי- לא אחסר", כאומר "מה לי לשחק ולשאוף- יספק המנחה כל צרכיי". לא כך היא, ולא זו היא רוח החג. אמנם יוביל המנחה ביד ובזרוע, אך זו ההליכה בלבד. המחשבות- של השחקן הן.
 
על כן "חייב השחקן בכל דור ודור לראות עצמו כאילו הוא יצא ממצריים". חייב השחקן בכל דור ודור לחשוב מחדש, לחקור ולהבין את המשחק טוב יותר - בדרכו המקורית שלו.