בוקר מפורש למנחים באשר הם מנחים, ובוקר גם לשחקנים.

מנחים (וגם שחקנים) יקרים. זו היא לנו שעת התרגשות עזה. המילים, כמעט ונאלמו בפינו (רק כמעט, הסירו דאגה מלבבכם). עורנו- חידודים חידודים. אמות סיפינו רועדות כולן כאילו היו ילדות קטנות ביום זה. בית המדרש למשחקי תפקידים, גאה, היום יותר מתמיד, לפתוח שעריו באכסניא של קבע. אלה מביניכם אשר מכירים כבר את המוסד שהוא בית מדרש זה, וודאי זוכרים את מסכת התלאות שנאלצנו לחוות, מכתתים רגלינו בינות אינטרנטי זרים, רועים (כבני ישראל בין הסוכות) בשדות לא לנו, וכל זאת תוך התמודדות עם בעיות לוגיסטיות לא פשוטות ו/או מלעיזים (וכולנו זוכרים את הסתימה בשרותי בית המדרש...). לא עוד. לאחר שנות גלות, הגענו אל האינטרנט המובטחת.

מה הוא, בעצם, בית המדרש למשחקי התפקידים? ייתכן ומבעד לערפילי מערכת החינוך הישראלית לא שמתם לב, אבל לכל אחד מאיתנו יש ברשותו את אחד הספרים הנקראים והמודפסים ביותר אי פעם בעולם כולו. זה לא רק סינים. זה הרבה אנשים (באמת. מחלקת הסטטיסטיקה שלנו בדקה זאת בהחלטיות). ואנחנו יכולים לקרוא את הספר הזה בשפת המקור שלו. אבל עובדה היא, שעבור רובנו, היכולת לקרוא תנ"ך בשפת המקור לא נראית כמשהו שיש להעריך, ובטח שלא להתלהב ממנו (ולקרוא מיני קריאות גיל). התרגלנו? נמאס לנו מ"שופטים א' למבחן"? מה שזה לא יהיה- יותר מכל דבר אחר, מדובר בחָבל.
כי בסופו של דבר, אם כל כך הרבה אנשים קוראים ומתלהבים מהספר הזה (וממה שכתוב בו. זה באמת לא התמונות), קוראים לו "מקור השראה" ומתחילים לצייר חלקים שלו על  כל מיני קפלות, כנראה שיש שם משהו. נכון, זה לא הימור בטוח, אבל אנחנו, כאן בבית המדרש, החלטנו לבדוק את זה בכל זאת.

ותראו מה מצאנו...

פרשת "מצרע" המשחק הטוב- האמנם?
"וידבר ה' אל משה לאמור: זאת תהיה תורת המצרע ביום טהרתו ויובא אל הכהן" (ויקרא פרק י"ד פס' א). בעוד אנו קרבים אל ערבו של הפסח, פותחת לה פרשת השבוע בדיון נוקב במושגי הטומאה והטהרה. מיהו הטהור, מיהו הטמא, כיצד יטמא הטהור ואיך יטוהר לו הטמא. ומעבר לשלל המושגים (המרתקים) המאוזכרים כאן, ועליהם עוד נרחיב את הדיון בפרשות הבאות, מעמידה פרשת "מצרע" בפנינו שאלה נוקבת. שאלת המשחק  ה"טהור", זה שהינו טוב. ויתרה על כן- זה ה"טמא", הרע.

בעיני התנ"ך השאלה כלל לא עולה. קיומם של מדדים לטיב המשחק אינו מוטל ולו בקצהו של ספק, ולראיה, בפרשה זו הם מפורטים בפירוט מרנין ממש. אך אנו, בראשית שלהיו של האלף השישי לספירת הימים, לא יכולים שלא לתהות. הרי זעקות אודות "אין דבר כזה טוב ורע" נשמעות בפורומינו חזור והשמוע. איך ניתן לדרג? מי אנו שנאמר לאחינו שמשחקם לא טוב הוא?

אך האם בכך אנו לא חוטאים לעצמינו? האם בפוסלנו את מושגי ה"טומאה והטהרה", אין אנו מוותרים אף על הסיכוי לטהרה? והרי הוא החשוב, שכן בשוקענו אל האפור הגדול של קבלת הכל, אם אין אנו מאמינים עוד בקיומם של "נכון" ושאינו, מדוע לנו לעשות משהו כלל? מתוך הרגל? אם דבר אינו עוד "טמא", מה ידחפנו להשתפר ולהתעלות? "זאת תורת אשר בו נגע הצרעת אשר לא תשג ידו בטהרתו" (פס' ל"ב) אומר הכתוב, ואף עלינו להרהר, שמא לא פשה אף בנו אותו נגע של צרעת.

"כי תבואו אל ארץ כנען אשר אני נתן לכם לאחוזה ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם" (פס' ל"ד). וכמו אז, כן עתה, עומדים אנו בפתח ה"אחוזה", הלא היא הכפר שהוא בתיה (מלשון "בית"). וכמו בימים ההם, אף בזמן הזה, תלויה הצרעת מעלינו. שכן כאשר אין עוד "טוב" ואין עוד "רע", איך נבחין בה, בצרעת, אם תכנו? ובמקום בו אין אבחנה, אין גם מרפא.

מה היא אותה הצרעת? הלא היא המחלה המפרקת את הגוף. המכרסמת בו כאילו היה בשר חי.  והרי זו היא הבריחה משיפוט ומהכרעה! ארזו אומץ, וקבעו לכם את הטוב והרע, הטמא והטהור. הציבו רף- לכם ולאחיכם אשר מעבר השולחן. שכן אם לאו, מדוע אנו מנחים? מדוע אנו עושים משהו? סתם? גם עטיפה של מאגניבין אין בה כדי להסתיר ריקנותו של תוכן. איסטרא בלגינא- קיש קיש קריא. הסתמיות, הסתמיות היא הצרעת.