בוקר מפורש למנחים באשר הם מנחים, ובוקר גם לשחקנים.

בפרשה הקודמת אותה קראנו יחד אתכם, נדונו מושגי ה"טומאה" וה"טהרה", היינו המשחק האיכותי מול זה שאינו. והנה בפרשה זו אנו שומעים, אולי לראשונה במפורש, מה הוא המשחק הטוב (הטהור) בעיני ה'. לאחר שיצא חרון אפו על משחקם הדלוח של בני ישראל, הוא מביא לפניו את משה ואהרן להדגמת תכלית. באיזה גורם משחקי בוחר המנחה להתמקד?

הפרשה פותחת בתיאור מרשים ביותר של המנחה (ויקרא, פרק ט"ז פס' ד'): "כתנת בד קדש ילבש, ומכנסי בד יהיו על בשרו ובאבנט בד יחגור ובמצנפת בד יצנף..." תיאור רב מימדי, היוצר תמונה חיה של ההתרחשות. (פס' ה'): "ומעדת בני ישראל יקח שני שעירי עזים...". מתוך שלל הדמויות של עדת השחקנים, שלף המנחה שתי דמויות, כנראה מפלצתיות ולוחמניות יותר מהיתר (או על פי פירוש טד"י, היו מהשחקנים ששיחקו גם אורקים וכיוצא באלה). מובן כי יחד עם הדמויות נלקחו גם שני השחקנים, שוב זהו מנהגו של התנ"ך שלא להפריד בין דמות לשחקן. אין אנו יודעים מדוע נבחרו דווקא שני שחקנים אלה.

(פס' ז'): "ולקח את שני השעירים והעמיד אותם לפני ה'... ונתן על שני השעירים גורלות גורל אחד לה' וגורל אחד לעזאזל". גורל- קוביה כמובן. וכאן, בהטלת קוביה הפגנתית מאוד, נבחר אחד השחקנים לה' ואחד לעזאזל. והרי זו הכרעה שהיא אוף-פליי. מדוע "הגריל גורל"? להדגיש את חשיבות הקוביות. "והקריב אהרן את השעיר אשר עלה עליו הגורל לה'... והשעיר אשר עליו הגורל לעזאזל יעמיד חי לפני ה' לכפר עליו לשלח אותו לעזאזל המדברה".

למעשה, כמעט כל שארית הפרק מוקדשת לפירוט מה שתואר כאן בקצרה. אם כך, מה עשה אהרן? "הקריב"- כלומר עשה עמו קרב. וזה הוא הדבר שרצה ה' להראות לשחקנים. מה הוא קרב טוב. אך האם זו הדגמה של "חתוך וקצץ" כפי שאולי משתמע מקריאת הפסוקים הללו? לא ולא. ראשית, שימו לב, כי לא כתוב "הקריב קרבן", אלא פשוט "הקריב". מדוע? קרבן- הוא קרב שבסופו נקודות נסיון. ברור כי אין ה' פוסל קרבות כאלה כמשחק איכותי ו"טהור", אלא שבבואו להדגיש את העיקר, שומט הוא את נ' הנק"ן. ואם חשבנו כי המדובר בקרב מהיר, באים הפסוקים הבאים ומרחיבים את שאירע:

(פס' י"ב): "ולקח מלא המחתה גחלי אש... ומלא חפניו קטרת סמים דקה... ונתן את הקטרת על האש... וכיסה ענן הקטרת את הכפרת... ולא ימות... ולקח מדם הפר והיזה באצבעו ... קדימה ושחט את השעיר החטאת לעם". זהו קרב מפורט. מלא תיאור ודרמה. קרב שבו האוייב לא נהרג מייד ("ולא ימות"). קרב שאינו בהכרח קרבן מלא נק"ן. ולאחר תיאור זה מגיע תיאור נוסף של אותו הקרב, להראות כי אין צורה אחת לתאר, וכל קרב- צריך להיות מיוחד. "...ואת השעיר לעזאזל שילח למדבר." מה משמעות זה? ה' נתן לשחקן משימה "לכפר" על עוונותיו בשם כל העם. שכן לו היה ה' רק מראה, ולא נותן לעם להתנסות בעצמו, הרי כאילו לא לימדם דבר.

אך גם ה' ידע כי אף הדגמה זו תשכח בסוף מלב עם השחקנים. ועל כן, מגיע הציווי שבסוף הפרק. ציווי שתכליתו לנסות ולשמר את ה"טהרה". איך? (פס' כ"ט): "והיתה לכם לחקת עולם בחודש השביעי בעשור לחדש..." "החודש השביעי" - ניסן. "... תענו את נפשותיכם..." - ביטוי ידוע לציון צום והיעדר אכילה סדירה "...וכל מלאכה לא תעשו" - כלומר בעצמכם לא תריצו משחקים. ולמה הכוונה בדברים אלה? לכנס ביגור, הוא כנס השביעי לחודש בו אנו ניזונים מידי שנה מנקניקיות ומיץ תפוזים מלא כימיקלים, פוסקים ממלאכתנו ובאים על מנת לראות דרכים אחרות ושונות "לשחוט את העז". לגוון. אולי אף ללמוד משהו חדש. "שבת שבתון היא לכם... והיתה זאת לכם לחקת עולם לכפר על בני ישראל מכל חטאתם אחת בשנה".

ואכן, עד היום אנו מקפידים מידי שנה לכפר על חטאותינו בחודש ניסן, ללמוד דברים חדשים, לראות כי כל דבר ניתן להיעשות בכמה דרכים שונות, ולאחר מכן "לצאת אל המדבר" ולנסות זאת במו ידינו, כאילו אנו היינו אותו שעיר לעזאזל. או יותר נכון, כך צריך להיעשות. כי הרי כל אחד ואחד צריך קצת ביגור. כל שנותר לבית המדרש הוא לקוות כי כל מי שנבצר ממנו לעסוק במצווה זו השנה בשל פיקוח נפש (צה"ל) או שידו לא הייתה משגת לשלם את דמי הכניסה, שעוולות העולם הזה לא ימנעו ממנו את זאת בעתיד.