It's time to prove you're worth a damn.
ביקורת וסקירה של הקומיקס והסרט Sin City

הא! אחרי שנים של שקרים ותפעול מערכת יחסי ציבור מוסווית, שכנעתי עורך של מגזין רשת שאני מסוגל לכתוב ביקורת סבירה לסרט! הגעתי לפסגה ועכשיו שום דבר כבר לא משנה.

כן, זה נכון, אני ראיתי את Sin City, ועכשיו אתם עומדים לגלות מה חשבתי על הסרט. החלק היפה? אין שום דבר שאתם מסוגלים לעשות בנידון. חוץ מלהפסיק לקרוא או לעבור לכתבה אחרת, זאת אומרת. אבל לפני שאגש לסרט- הקדמה קצרה. קודם אני חייב לספר לכם על החוויה הראשונה שלי עם Sin City. זה קומיקס שהשאיר עלי רושם עז. מדובר בקומיקס פרי עיטו של פרנק מילר, שכתב עוד מספר רומניים גרפיים מפורסמים, כמו The Dark Knight Returns ואת- Ronin. SC מאוייר בשחור לבן ומתרחש במעין עיר חטאים פיקטיבית, מוכת פשיעה ושחיתות. כשמילר כתב את הסיפור הראשון, הוא אמר שהתכוון לכתוב על קונאן הברברי במעיל גשם. זה די בולט, כי הסיפור הראשון באמת עוסק במארווין, בחור גדול שהולך ומרביץ להרבה בחורים אחרים ואולי קצת פחות גדולים, אבל התיאור הבסיסי הזה עושה עוול לא קטן לסיפור עצמו. האווירה שמילר יצר באמצעות האומנות המונוכרומטית הייתה מושלמת. היה שימוש נהדר באור וצל ובאופן בו הוצבו הפאנלים לאורך הדפים. האומנות של מילר, שלעיתים זוכה לכל מיני סוגים של ביקורות, הייתה מושלמת עבור SC. אבל מעבר לאומנות הייתה הכתיבה- סיפורים קצרים, מחוספסים ואלימים. מלאים בטיפוסים מפוקפקים ובבחורות עוד יותר מפוקפקות. מונולוגים פילם-נואריים ודיאלוגים מבריקים, מהסוג שקשה להפסיק לצטט, כפי שתעיד הכותרת שבחרתי. זה קומיקס שממש קל לשקוע בו, להגיע למקום שהדברים היחידים שחשובים בו הם אלכוהול, בחורות וקליעים. אה, באנגלית זה נשמע יותר טוב.

כששמעתי שהופכים את SC לסרט חששתי. כולנו יודעים שהיו מעט מאוד עיבודים יעילים של קומיקס לקולנוע בעשור האחרון. הייתי מוכן לאכזבה. מאוחר יותר, בגלל שאני אחד מאלה שיושבים ליד האינטרנט ומחכים לעדכונים, למדתי כל מיני עובדות מעניינות. קודם כל, התברר שקוונטין טרנטינו היה חייב טובה לבמאי הסרט, רוברט רודריגז, אז הוא הסכים לביים סצינה אחת מתוך הסרט. סצנה אחת זה לא הרבה, אבל בשבילי אלא עדיין היו חדשות טובות, כי אני חושב שגם אם טרנטינו יביים ערמה של דגים מתים זה יצא כמשהו ששווה לראות. כל מה ששמעתי על הליהוק היה מצוין. לקרוא על רשימה של חבר'ה כמו ברוס וויליס, מיקי רורק, מייקל מאדסן וקלייב אואן זה משהו שבאמת יכול להפיח בי תקווה לגבי כל פרוייקט. אבל מה שבאמת עניין אותי הייתה העובדה שרודריגז היה צריך לפרוש מאיגוד הבמאים האמריקני על מנת לאפשר גם למילר לקבל קרדיט על הבימוי. מתברר שמילר היה מעורב בכל שלבי ההפקה, הליהוק והצילומים. לדעתו של מילר ולחומר המקור היו השפעה מאוד רצינית על התוצאה הסופית. עותקים של הרומנים הגרפיים ישבו על הסט ושימשו כ- story board על פיו צולם הסרט.

הסרט עצמו מבוסס על שלושה מתוך ארבעת סיפורי SC הראשונים-. The Hard Goodbye,   The Big Fat Kill ו- That Yellow Bastard. אם לסכם את העלילה בקצרה ובלי ספויילרים- מדובר בשלושה מותחני פשע. הסיפורים הם נפרדים. לכל אחד יש את הגיבור האישי שלו, עם המטרה האישית שלו ועם קבוצת האנשים הספציפית שהוא צריך להסיר מדרכו בברוטליות על מנת להגיע למטרה שלו. כאמור, קונאן במעיל גשם. זו נוסחה מצוינת. עבור מי שקרא את הספרים לא נכונו יותר מדי הפתעות בקולנוע. כמו שאמרתי, הספרים שימשו כבסיס לסרט, שנשאר מאוד נאמן למקורות. הקומיקס פשוט הועבר מהדפים לתלת מימד, וזה עובד בכלל לא רע. הסצינות הן פשוט הפאנלים מהקומיקס, מחוברים בתנועה. אמנם ניתן לשים לב למספר קיצוצים ונקודות בהן כורח המציאות חייב לבצע שינויים קלים. אני אישית התצטערתי לגלות שחלק מהשורות החביבות עלי כנראה נשארו על רצפת חדר העריכה, אבל אי אפשר להתכחש לדבקות העקשנית של הבמאי במקור. אני אישית מעולם לא שמעתי על סרט קומיקס אחר שנעשה תוך מתן כבוד רב כל כך ליוצר הקומיקס ולסיפורים המקוריים.

וזה השתלם. מה שבאמת עשה את הקומיקס למוצלח כל כך נשאר איתנו- הסגנון, השפה והשימוש המבריק בתאורה, כולם שרדו את המעבר בגדול. כל אחד מארבעת השחקנים שהזכרתי מקודם עושה את העבודה שלו מצויין. כל אחד מהם מביא לדמות משהו חדש, משהו שמוסיף לדמות מימד שלמרות כל הרצון הטוב אי אפשר להעביר בקומיקס. אם יש אדם אחד שצריך לציין באופן מיוחד, אז לטעמי זה אואן, שבפרק השני של הסרט משחק את דווייט. מזמן לא נהניתי לראות קמה לתחיה בצורה שכזו. התלונה היחידה שלי היא לגבי זמן המסך המצומצם שקיבל מדסן, אבל אתם מוזמנים להתעלם מהבכיינות החנונית שלי בנקודה הזו. זה לא באמת עד כדי כך חשוב. אתם עלולים להתקל במספר דעות לא אוהדות כלפי הסרט. מתברר שיש קבוצת אנשים מוזרה שתטען שהוא אלים וניהיליסטי מדי; שאולי ניתן היה לספר את הסיפורים הללו בקצת פחות ברוטליות ושפריצים של דם (דם לבן! כמו בקומיקס!). במידה ומישהו מהחברים שלכם משמיע באוזניכם דעות שכאלה, בטח בגלל שהוא אישה זקנה או משהו כזה, אני ממליץ לגלגל עיניים ואולי קצת לפקפק בנטיות המיניות שלו, אם אתם מרגישים שזה במקום. לא צריך להתייחס לכל ניג'ס שמתעקש למצוא את הרע בכל דבר, במיוחד כשזה ברור שהדיעה שלו לא נכונה. אם קראתם את הקומיקס לכו לראות את SC. אם לא קראתם את הקומיקס, אז תקראו אותו ואז תלכו לראות את SC. אם אתם לא רוצים לקרוא קומיקס, אז משהו לא בסדר באיך שחינכו אתכם. אני מאשים את ההורים.

ועכשיו, בגלל שהעורך התעקש, אני הולך להשתמש בשיטת הדירוג המוזרה שלו:

כיף עם מוח: 8/10
כיף בלי מוח: 7/10 (אני חושב שקצת מחשבה תמיד עוזרת להנאה מכמויות סיטונאיות של אלימות וחשפניות. אולי זה רק אני).
אנשים לרשימת חיסול: ג'סיקה אלבה. אם אני לא יכול להשיג אותה, אז אף אחד לא יכול!