זה היה הלחץ בחזה, כנראה. יעקב לא היה בטוח – משהו בתחושות שלו לא היה נכון, מעוות אולי, או... לא, לא מעוות, אבל בהחלט שונה. הכל נראה לא נכון, כאילו חוש ישן ורדום ניעור פתאום במוחו וגרם לכל הקווים הישרים להיראות... לאו דווקא לא ישרים, אלא לא קווים, כאילו נוסף להם עומק, או משהו... אחר. מוחו ניסה להאחז בכוח בתחושות, ונראה שהתחושות דווקא מובנות לו כליל והגיוניות לחלוטין בדרכן, רק שאין לו את המילים הנכונות עבורן, כי השפה שלו נלמדה עבור מערכת חושים שונה לחלוטין.
אז היה שם לחץ בחזה, או איזושהי תחושה אחרת שבעצם, בעצם ניתן להגדיר אותה... פחד? אולי פחד. משהו דומה לפחד. התחושה שמשהו מאיים קרב אליו ומסכן אותו. התחושה שעליו להרתע. התחושה שעליו לברוח, אם רק ימצא איך מבצעים זאת בעולם מוזר זה של חושים שפועלים אחרת.
תחושת דז'ה-וו עמומה אמרה לו שכבר חווה מוזרות כזאת בעבר, שהוא יודע מה יקרה עכשיו משום שזה כבר קרה פעמים רבות, שאת מרביתן השכיח מעצמו. הוא הביט נכחו והנה, שם, החל להופיע ה... הדבר.
הוא ניסה לתת לדבר צורה, אולם עיניו נכשלו. החוש האחר, החדש-ישן והלא ידוע ידע לומר לו משהו על הדבר הזה, לתת לו צורה-לא-צורה אי שם בפאתי מוחו, בין רשמי חושיו הרגילים שנאבקו בדבר שלא ידעו להגדיר. והוא ידע שהוא מכיר את הלא-צורה הזאת, ידע שמשהו בתוכו מבין אותה, יודע מהי, אבל הוא לא ידע לתת לכך מילים. הדבר נע – או לפחות תחושת האיום קרבה אליו, גם אם עיניו לא ידעו להבין תנועה כהרגלן – והוא נרתע לאחור ביבבה והתעורר, ידיו מושטות לפנים, הודפות בעיוורון את הדבר, הדבר, הדבר הזה שניצב בדיוק במקום-לא-מקום שבו היה קודם, וקרב אליו לכלותו.
"לא, לא, לא!" צעק יעקב, הודף את עצמו לאחור – לאחור? – ברגליו, שלא ידעו בדיוק להאחז ובכל זאת נאחזו והדפו אותו. הוא נופף בידיו לפני פניו – לפנים? – וקרא לעבר היצור במה שחשב שהוא מילים וידע בדיוק מה הן רוצות להגיד, אם כי לא היה בטוח כלל שהן אכן אומרות זאת: "לך מפה! לא! לך מפה!"
רעם גדול כמו בער במוחו של יעקב, מצית בו הדי בס מתנפצים וכתמים כחולים-מלוחים וריקנות מעקצצת ותחושת חספוס אפרפרה-מרירה-קרירה בדפנות מוחו – כעס, הוא חשב, אבל לא ידע למה בדיוק הוא חושב את המילה הזאת – והיצור החל להימוג, עד שהלא-צורה שלו נעלמה כליל מנגד עיניו. יעקב זינק מעל מיטתו, רגליו מסתבכות זו בזו והוא נאבק לקום, נשען על הקיר, מתנשף, מנסה להדוף מעליו את שיבוש החושים ולהיזכר בדרך הרגילה לראות, לשמוע, למשש, וכמה רגעים רק רעד ונאבק להישאר עומד, בשרירים שלא בטוחים כיצד למלא את תפקידם, עד שמציאות החלום התפוגגה לאטה ואותו חוש מוזר, לא באמת קיים, הלך ונעלם בפאתי מוחו, מותיר את זכרון כל האירוע מוזר וכבר שכוח-למחצה ולא ממשי. נראה שגם זכרונו הרגיל לא יודע איך בדיוק להכיל את המוזרות שאך זה ראה.
"חרא", התנשף, בקול שהיתה בו יבבה והיתה בו צרידות והיה בו פחד אבל היה כבר לגמרי קוֹל, אמיתי ורגיל כמו שאוזניו היו רגילות לשמוע משחר ימיו. "חרא, חרא, חרא, חרא, חרא".
והוא התקפל והקיא את נשמתו על הרצפה.

"אני מבין", אמר ד"ר פייגנבאום.
"באמת?" אמר יעקב, והביט בו בתערובת של אי אמון וסלידה. "כי אני לא".
"לא אומר שאני מבין את חווייתך במלואה", אמר ד"ר פייגנבאום, "אבל דברים כאלה תועדו בעבר. זוהי צורה של הזיה היפנגוגית – או הזיה היפנופומפית, אם תרצה לדייק – תחושות חלום אשר האדם נושא אתו אל הערוּת. עיוות החושים אינו נדיר במקרים כאלה, שהרי החלום אינו דווקא מצב שבו חושינו פועלים בדרכם השגורה".
"אה..."
"זה קורה".
יעקב הביט לרגע בד"ר פייגנבאום בחוסר אמון, ואז אמר, קולו מפגין את כל חוסר האמון שחש, "זה קורה – אוקיי, בסדר, זה קורה. איך עושים שזה לא יקרה?"

"...אתה מרגיש איך הידיים שלך כבדות, כבדות, נחות כמו עופרת... הרגליים שלך כבדות, כבדות, שוקעות לתוך הספה... העפעפיים שלך כבדים, כבדים, אתה לא יכול לפתוח אותם אם תנסה... אתה שוקע למטה, עוד למטה..."
הוא כבר לא רואה את המטרונום, רק שומע את התקתוק שלו ברקע קולו הכבד, האִטי של ד"ר פייגנבאום, אבל עיניו עדיין עוקבות אחריו מבעד לעפעפיים עצומים. ימינה, שמאלה, ימינה, שמאלה... משהו מתחיל לזוז שם, מול עיניו הנעות. הוא לא בטוח שהוא רוצה לראות אותו, את המשהו הזה, אפור, אפרפר, מאפיר...
"במקור זו היתה טכניקה אינדיאנית", אמר לו ד"ר פייגנבאום כשעמל לשכנע אותו לנסות את הרעיון. "הילדים למדו שכאשר הם פוגשים מפלצת בחלום הם צריכים להאבק בה, לא לברוח ממנה. וכאשר ניצחו אותה היה עליהם לבקש ממנה מתנה. מתנת ידע, לרוב". פייגנבאום נראה סלחני. "אנו, כמובן, משתמשים בטכניקה זו בלי פתפותי-הביצים המיסטיים. מטרתנו היא להאבק במפלצות הלא-מודע – אותן מפלצות שמייצגות את פחדינו ואת הקונפליקטים הלא פתורים שלנו. במקום אנליזה של שנה, החלומות הממומשים, בסביבה מבוקרת, מקנים לנו כלי להתעמת ישירות עם המפלצות שלנו ולהכיר אותן".
"אבל..." יעקב התקשה להסביר מה מפחיד אותו כל כך ברעיון. "מפלצת, ד"ר. זאת מפלצת. זה משהו ממש נורא, אתה לא ראית..."
"האמן לי שעבור כולנו המפלצות שלנו נוראות. אחרי הכל, התת-מודע שלנו בורא אותן כשהן תפורות בדיוק על פי מידותינו".
"אני לא בטוח שזה התת-מודע שלי עשה את זה", מלמל יעקב בשפל קול.
"סלח לי?"
"לא, לא, שום דבר. אבל... זה לא מסוכן? כלומר, לממש את המפלצות שלי בכוונה?"
"לכן הסביבה מבוקרת", ד"ר פייגנבאום נראה מלא שביעות רצון עצמית. "ומדד החלמות שלך מעיד שאינך יכול לממש פריטים המהווים סיכון של ממש. כך נוכל ללמוד על הפחדים העמוקים ביותר שלך ולהתמודד עמם".
"ואם..." יעקב היסס. הוא לא ידע איך לבטא את הרעיון שהטריד אותו, שאולי זה לא מקרה רגיל, שאולי לא הוא זה שיוצר את ה... ישות הזאת – אבל לא ידע איך לומר זאת בלי שד"ר פייגנבאום יאבחן אותו מיד כמועמד למחלקה סגורה ולמגוון דרכים להארה שיהיו כימיות למשעי, מדעיות לחלוטין ונטולות כל פתפותי-ביצים מיסטיים, ויהפכו את מוחו של יעקב לדיסה. לבסוף ויתר. "בסדר", אמר. "בסדר".
ד"ר פייגנבאום בחן אותו במורת רוח קלה. "עליך להאמין", אמר. "להאמין, ולרצות. אם לא תאמין דיך במפלצת שרצונך לזמן מתוך התת-מודע שלך, היא לא תהיה ברורה דיה כדי שנוכל לבחון אותה. אם לא תרצה, היא לא תתקיים. הרי זה טיבם של חלומות – מקור קיומם ברצון מודע או לא מודע שיתקיימו".
"אני אשתדל", אמר יעקב, תוהה בינו לבין עצמו איך בדיוק משתדלים לרצות ולהאמין. לרגע דמיין את אלוהים, ממש לפני שחלם את העולם, מנסה לשכנע את עצמו שהוא באמת מאמין בטינקרבל, באמת באמת באמת...
יעקב נאבק בכוח בדימוי העולם כטינקרבל, ולבסוף הצליח להחניק את הגיחוך. "אני אשתדל", חזר. והשתדל.

אפור, זה מה שהוא חולם עכשיו, ותקתוק המטרונום נותן לדבר קצב. אפור, מאפיר, אפור, מאפיר, אפור... גוש אפור מתקרב. דווקא עכשיו ראייתו מיטשטשת, הוא חושב. הוא מתאמץ להביט בגוש, מה זה, קרב אליו, לועו פעור – לוע? הוא רואה שיש לו לוע, כן, בגלל ברק הניבים שבתוכו, לבנים לובן על-טבעי, נוצצים מריר, ניביו של יצור רעב בתוך סבך פרווה אפורה, וזוג עיניים אדומות, בוערות, רושפות...
יעקב צורח. "לא! לא! לא!" הוא מנופף בידיו בפראות. זה הוא, זה הוא, שנים לא ראה אותו, זה הוא...
הוא מתיישב בבת אחת ועיניו נפקחות. מולו, היצור האפור ממשיך להתקרב, כמו ממרחק עצום, אבל פרוותו הסבוכה דומה יותר לעננת עשן עכורה, וככל שהוא קרב העשן כמו נמהל עוד באוויר, מתערבל, נחלש... מתפוגג. עוד נשאר לרגע ברק ניבים לבנים, שנעלם גם הוא.
יעקב נאבק בהולם לבו בעוד ד"ר פייגנבאום, בצד, מביט בלהיטות.
"זה היצור?" שאל.
לרגע, יעקב לא הצליח לענות. לבסוף הצליח לומר, "מה פתאום", בביטול כה רב, עד שד"ר פייגנבאום נראה נרתע מעט. "זה העכברוש".
"עכברוש? חשבתי שזה זאב – "
"אני יודע. אבל זה עכברוש. עכברוש ענקי. כשהייתי ילד – ראית את העיניים האדומות שלו? הוא היה אוכל אותי אם הוא היה מגיע אלי. השיניים. הם אוכלים קודם את הרגליים, ומתקדמים כלפי מעלה, אתה יודע".
"בן כמה היית כשהופיע העכברוש לראשונה?"
"שש? נדמה לי ששש. אולי שש". יעקב מהרהר לרגע. "היינו אצל קרובי משפחה בקיבוץ. הבן שלהם סיפר לי שיש להם עכברושים ענקיים שפוגעים להם בתרנגולות. נושכים להן את הרגליים". הוא שפשף את שוקיו. "שש, כנראה שש, כן". הוא שתק לרגע. "אף פעם לא ראיתי עכברוש לפני כן. רק קראתי עליהם בספרים. בכלל לא ידעתי מה זה. מילה מוזרה כל כך, 'עכברוש'. בספרי ילדים הם תמיד מפלצתיים כל כך. מוזר איך ספרי ילדים מפלצתיים כל כך, לא?"
ד"ר פייגנבאום נראה כמעט מאוכזב מההסבר הפרוזאי להופעת העכברוש, ויעקב, בגל של רטט-בחילה שנלווה לשוך הפחד, חש דבר דומה מאד לכעס על מה שנראה לו כלהיטות יתר של ד"ר פייגנבאום למצוא הסבר פרוידיאני כדבעי. כמעט אמר, "לא, הוא לא דומה בכלל לאמא שלי, ד"ר", אבל עמדה לו בינתו להימנע מכך. ד"ר פייגנבאום היה עושה מכך מטעמים.
"אתה חולם עליו לעתים קרובות?"
יעקב הביט לרגע בד"ר פייגנבאום. "לא חלמתי עליו כבר שנים", אמר.
"ובכן", כחכח ד"ר פייגנבאום בגרונו, "מדוע הוא הופיע עכשיו דווקא?"
"אני מניח שהוא הופיע עכשיו דווקא", חיקה יעקב במודע את ניסוחו ואת נימת קולו של ד"ר פייגנבאום, "כי אמרת לי לחלום את המפלצת".
"אך לא למפלצת הזאת התכוונת". התכוונת, חשב יעקב, לא התכוונתי. ד"ר פייגנבאום מנסה כל כך להדגיש בפניו שמדובר ברצונו שלו, של יעקב, ולא ברצונו של ד"ר פייגנבאום, חלילה. אם יש לו רצון בכלל, חוץ מלעזור לחולים.
"לא, לא למפלצת הזאת התכוונתי", אמר יעקב במרירות. "התכוונתי למפלצת אחרת". הוא שתק שוב. "אני חושב שהיא מפחידה אותי יותר מדי".
"הממ", אמר ד"ר פייגנבאום בתבונה. "ובכן, יעקב, זמננו תם להיום. בשבוע הבא ננסה שוב ונראה אם נרכוש תובנות חדשות. בינתיים, יעקב, הייתי רוצה שתעבוד על דבר אחד בבית: השתדל לחשוב מדוע נזכרת עכשיו דווקא בעכברוש. האם הוא קשור באופן כלשהו למה שמתרחש בחייך?"
"איזה חיים?" כמעט שאל יעקב, אבל שוב הצליח לבלום את עצמו ברגע האחרון. במקום זאת ענה, "כן, ד"ר פייגנבאום. תודה". ועכשיו מגיעה לי סוכריה כי הייתי ילד טוב, חשב. טינקרבל, גיחך. הוא פשוט מצחיק את עצמו בלי הפסקה. אולי גם זה רק עניין של לרצות ולהאמין.

זה שוב הפחד, חשב משהו במוחו של יעקב שלא היה בדיוק יעקב. זה שוב הפחד. זה שוב ה –
משהו לא-אפור לא-ברור לא-קיים התאבך, לובש ופושט לא-צורה לנוכח יעקב, ובתוך מוחו הוא שומע משהו – מילים? מחשבה? – צועק בייאוש, בחוסר תקווה, כמו אדם המתבונן בכלי בדולח יקר לאין ערוך בדרכו אל הרצפה, כבר רואה בקשת תנועתו את רסיסי הסוף אבל מייחל לסוף שונה, שיבוא משהו אחר, שיבוא זאב, שיבוא העכברוש, כן, העכברוש, שיבוא העכברוש, הייתי רק בן שש וזה היה העכברוש וכמה רע כבר יכול להיות עכברוש בן שש רק לא זה –
זה משהו, או לא משהו, והעולם צועק, או רועד, או מתעוות, או מתפתל, או מתנזל – יעקב בטוח לגמרי מה אבל מוחו לא מצליח לפענח את מה שהוא אומר לעצמו – והנוראות המחרידה הזאת מטלטלת את מחשבתו ומשהו צורח או אולי נופל ומשהו ביקום לגמרי נכון ולגמרי מובן ועם זאת לחלוטין חסר פשר ורק התחושה שברורה אבל חסרת משמעות – סכנה, סכנה, סכנה...
משהו חורק בגרונו של יעקב והוא לא יודע מה בדיוק כשחלקי גוף שהם כנראה הוא נאבקים להתרחק מהדבר שהוא מכיר אבל לא מבין ומין אימה שלא ניתן לפענח את צורתה דוחקת אותו לפעור את עיניו בכוח ולעשות תנועות הדיפה נואשות בידיו, לך, לך, עזוב, העולם הזה הוא לא שלך ואתה בכלל לא טינקרבל והוא לא יודע בדיוק מה פשר המילה טינקרבל ולמה הוא טועם אותה פתאום על לשונו אבל משהו בה כל כך נכון והוא נסוג לאחור ואילו העכברוש היה פה עכשיו הוא מן הסתם היה טומן את פניו בפרוותו – הוא מסוגל להרגיש את התחושה, אם כי ודאי לא היה יודע להחליט מהם פניו ומהי פרוותו של העכברוש ואיך טומנים משהו מזה בתוך משהו והדבר-לא-דבר הנורא ההוא –
כועס, כועס מאד, ונעלם.
ובמשך רגע ארוך, יעקב עוד מנסה להיזכר מה אמורים להיות ממדי העולם, והוא יודע שיש רוחב, ועומק, וגובה, אבל הם כמו מתפתלים לנגד עיניו, וכשהוא מצליח סוף סוף לייצב אותם ולמקד את ארון חדר השינה ולתת לו פשר, הוא לא מצליח עוד להאחז ב... דבר שהיה פה כרגע, והוא רק זוכר משהו נורא, באמת נורא, לא טינקרבל, לגמרי לא טינקרבל, אבל זכרונו לא מצליח להאחז בו יותר מכפי שהיה מצליח להאחז בדופנותיה של בועת סבון.
אתה רוצה שאני אבין למה העכברוש בא עכשיו, ד"ר פייגנבאום? הוא חושב. כי אם המוח שלי יצר את העכברוש, ד"ר פייגנבאום, זה אומר לפחות שעוד יש בו היגיון, במוח שלי. שבמשהו בעולם הזה עוד יש היגיון. אתה מבין, ד"ר פייגנבאום? הוא חושב כשהוא קם מעל הסדינים הרטובים מזיעה הדבקים בגופו עד שהוא מושך אותם ממנו, כי אם הדבר הזה היה בא במקום העכברוש, כמה אנליזה אתה חושב שהיינו מצליחים לעשות למקום הלא מודע שממנו הוא בא, כשאפילו מילים לא היו נשארות לנו?
זה הכל, ד"ר פייגנבאום, הוא רועד קצת כשרוח אוחזת בזיעה הספוגה בבגדיו והוא מדדה למטבח לחפש מים, חלב, וויסקי, אקונומיקה, לא חשוב. זה הכל. העכברוש הענקי של ילד שבחיים לא ראה עכברוש לפני כן פשוט הגיוני יותר מזה. זה הכל.

"אני מבין", אומר ד"ר פייגנבאום ומביט בו מעל למשקפיו, שלעדשותיהם צורת חצי-סהר. יעקב מתחיל קצת להתעייף מההבנה המתמדת של ד"ר פייגנבאום, ולרגע היה שמח אילו ה... דבר היה פה, רק לרגע, רק כדי שיוכל לראות את ד"ר פייגנבאום לא מצליח להיזכר איך בכלל מתחילים לחשוב את המילה "מבין". אבל אולי עליו זה לא ישפיע באותה צורה? אולי רק על יעקב זה משפיע ככה? אולי זה כי מוחו של יעקב איבד את אחיזתו במציאות, ולכן הוא יוצר, לכן, לכן, הוא מזמן, הוא בורא...
טינקרבל, הוא חושב שוב בלי קשר ומצחקק. הוא מבחין שד"ר פייגנבאום מקמט לעברו את מצחו וממהר להחליק את הצחקוק מעל פניו.
"אני חוזר ואומר לך – העיוות בחוקי הפיזיקה אופייני לחלומות", אומר ד"ר פייגנבאום, אבל יעקב תוהה אם הוא רק מדמה שמשהו בנחרצותו של ד"ר פייגנבאום כבר אינו כמו פעם. "אין בכך כל רבותא. מנגנונים שונים שאחראים על מתן צורה קוהרנטית למרחב וללוגיקה חדלים מתפקודם הסביר, והתוצר הוא הדבר הזה שאתה חווה – מאמץ של מוחך לשמר את תפישתו הנורמלית בעת פלישה של חוסר התפקוד הזה לעולם הער".
"זה נשמע כמו סכיזופרניה".
"אנא, אל תשתמש במילים שאינך מבין כראוי", אומר ד"ר פייגנבאום בנוקשות, ויעקב מבין פתאום שזה בדיוק מה שד"ר פייגנבאום חושש ממנו. היה מקרה סכיזופרניה במשפחתו של יעקב – הוא עוד זוכר את הדוד מיכה, אחיו של אביו, ואת התנהגותו המוזרה לעתים, איך היה טווה מילים למחרוזות חסרות רצף והיגיון, איך היה מאבד את היכולת להבחין היכן מסתיים מרחב אחד ומתחיל מרחב אחר – פעם אחת כמעט עקר את עינו של יעקב משום שמוחו לא הצליח להבין שהוא מנופף בידו אל תוך המרחב שבו כבר נמצאים פניו של יעקב. הדוד מיכה בילה לפחות מחצית מימיו במחלקות פסיכיאטריות, מידרדר והולך, כבה והולך. אביו של יעקב תמיד נתעטף שתיקה כבדה כאשר עלה נושא אחיו.
"אבל זה נשמע –"
"זה נשמע כמו תופעה נורמלית לחלוטין ביקיצה פתאומית", ד"ר פייגנבאום סירב כליל לתת הכרה לרעיון שהעלה יעקב. "שים לב שהיא נעלמת אחרי שתופעות החלום מתפוגגות. ממש כפי שלעתים אנשים מקיצים משנתם אבל שיתוק השינה עדיין אוחז בהם, כך אצלך, אתה מקיץ משנתך אבל מנגנונים חיוניים מסוימים במוחך עדיין מתפקדים בתצורת חלום", הוא מנסה לשכנע את עצמו יותר מאשר אותי, חשב יעקב והרעיון גרם לו לרעוד. תאמין, ד"ר פייגנבאום. תאמין ותשתדל. אחרת טינקרבל תיפול. הוא חושב על טינקרבל-העולם העטוף פרווה אפורה סמיכה ולו עיניים אדומות, רושפות, צף בתוך מרחב-לא-מרחב מעוות כליל, שמעקם את מוחו לבלי הכר, ורועד. טינקרבל, הוא חושב, ורק רוצה לטמון את פניו במשהו. אפילו פרווה סמיכה, אם זה כל מה שיש.
"אנו ננסה שוב בפעם הבאה", אומר ד"ר פייגנבאום ומביט בו בתשומת לב. "נדמה לי שאתה מתוח מדי, ולא יהיה זה רעיון טוב לעמת אותך עם מפלצותיך במצב כזה". הוא חושב לרגע, ולבסוף נראה שהוא מגיע להחלטה. "הייתי רוצה שתנסה לקחת כמה כדורים. כדורי הרגעה קלים. נדמה לי שאתה נתון במתח רב מדי. ייתכן שזה מה שגורם ל... שיבוש בפעולת מנגנונים מסוימים במוחך עם היקיצה".
אתה לא תופס, ד"ר פייגנבאום? חושב יעקב, אבל לא מעז לומר. זה ההפך, לגמרי ההפך. ה"שיבוש" הזה, כמו שאתה קורא לו, היה מכניס גם אותך למתח. הייתי מעדיף את העכברוש, ולא לחשוב ש... סכיזופרניה? כמו דוד מיכה?
וגם אתה לא רוצה להודות, חושב יעקב לעצמו, שהיית מעדיף, לגמרי היית מעדיף שזו תהיה סכיזופרניה, ולא המחשבה שאולי זה לא המוח שלך שעושה את זה, שאולי זה משהו אחר, משהו עם כוח גדול בהרבה...
יעקב ניער את ראשו. עיניו של ד"ר פייגנבאום שוב היו נעוצות בו, ונדרש לו מאמץ רב שלא לצעוק, "אל תסתכל עלי ככה!" – הוא פשוט ידע שאם יניח לעצמו למחות, קולו יתרומם בקצה המשפט, יחרוק ויצווח, כנער מתבגר שקולו מתחלף.
"בסדר", הוא אומר, והוא לא בטוח מהיכן הוא שומע את קולו. טינקרבל, הוא חושב בעצב. טינקרבל בפרוות זאב, עיני העכברוש בחשכה. "אני אקח".

– וכשהכל מתעקם ומתעוות כליל, זו כמעט הקלה, הוא חושב.
הדבר – הוא עדיין לא מסוגל לראות אותו, הוא עדיין לא מסוגל לתת לו שם, אבל יותר מתמיד, הוא יודע שהדבר שם, שהוא אמיתי ככל שמוחו מסוגל עוד להבין את פשר המילה "אמיתי". האימה הטהורה ששוטפת אותו, אימה שאין לה מילים ואין לה פשר ואין לה משמעות, שאינה תחומה בלבנים של היגיון ואין לה צורה או מקום במרחב, נכונה כל כך, מוחלטת כל כך, והוא נאחז בה, וצורח ככל שהמעט שנותר ממנו יודע עדיין מה זה לצרוח. הוא חש משהו גדול, עצום, נלחץ בכוח אל משהו שהוא מזהה כעצמו – רק מאוחר יותר יבין שהדף את עצמו בכוח אל הקיר, שהתחושה הזאת הייתה הקיר הקר הבולם את נסיגתו, כשכל גבו, משכמותיו ועד בסיס עמוד השדרה שלו נצמדו אליו עד שכמעט נספגו בו – ומה שהיה היקום מעוות וחסר צורה וכמעט סוחט את מוחו כליל, והדבר-לא-דבר הנורא פועם בתוך גופו בפעימות עמוקות, איטיות, חסרות קצב אך קצובות, חסרות צליל אך רועמות, חסרות פשר אך מובנות לחלוטין. אני בא, נראה שמשהו בו אומר, אני בא, והדבר – אם לפניו או מצדדיו או מאחוריו או מעליו או ממקום כלשהו בתוכו או מכיוון אחר לגמרי, הוא לא יודע – קרב אליו, קרב עוד, מושיט משהו מעצמו אליו, לגעת, לבוא...
הוא צורח, עיניו נפערות בכוח, ידיו מגששות סביבו, סוחטות את המצעים, הכריות, ירכיו, כל מה שהן מוצאות, עד שמשהו מההיגיון חוזר ליקום והדבר-לא-דבר ביחד עם היקום-לא-יקום שלו מתפוגגים שוב, בהדרגה, אבל בתחושה ברורה כל כך, בתוך האימה ששוטפת את גופו ולא יכולה לצאת כי גרונו מכווץ והדוק נגדה, שהוא יחזור. ואז, יודע יעקב, טינקרבל תלך.

ד"ר פייגנבאום רק מתבונן בו. רגע ארוך הוא לא אומר דבר.
"'אני מבין'?" מעודד אותו יעקב לומר את הטקסט הרגיל שלו, ומיד מבין שזה לא היה חכם. אבל פייגנבאום נראה לרגע אנושי, ועייף. הוא לא אומר דבר.
"אני באמת חושב שזה לא בא ממני", מרהיב יעקב עוז לומר. הוא נואש, ועייף, ופוחד, וכבר לא אכפת לו. ואם יאשפזו אותו – אולי עדיף כך.
"מה כוונתך?" נראה שד"ר פייגנבאום מתאושש מעט למשמע הדברים. כאילו היה זקוק לאמירה מגוחכת באמת כדי לעלות על סוסו ולצאת להגנת המציאות הסדורה, חושב יעקב.
"אני חושב שזה משהו... משהו זר. מבחוץ. אני חושב שהוא מנסה לנצל את היכולת הזאת... חלמוּת?" המילה עדיין זרה ומוזרה על שפתיו של יעקב, אבל הוא מתעקש לבטא אותה. "כדי להיכנס לעולם שלנו".
"זה נשמע כמו עלילה של סרטי אימה", אומר לו ד"ר פייגנבאום וקופץ את שפתיו. הוא מחזיק בפנקס המרשמים שלו בידו ומעלעל בקצה הדפים באצבעו, ובכל פעם שהוא עושה זאת הדפים משמיעים צליל פררררררפ קלוש. יעקב חושב שאילו היו ציורים קטנים בשולי הדפים, העלעול הזה היה יוצר סרטון אנימציה קצר, אולי טינקרבל, מעופפת לה, ממריאה מבין הפרחים. ואז, פררררררפ בכיוון ההפוך, וטינקרבל נופלת. הוא מצטמרר.
"אלה דעות קדומות", אומר יעקב, וקולו מלא תחינה. הוא אפילו לא בטוח שהוא רוצה שד"ר פייגנבאום יאמין לו. הוא פשוט רוצה שזה יפסיק. "אין מניעה שיהיו עוד... ממדים ליקום חוץ משלנו. קראתי פעם שבאמת יש", קרא ולא ממש הבין, אבל עדיין, כהסבר שטחי זה שווה יותר מאשר כל דבר אחר, הוא חושב. "אולי יש... דברים, שחיים בממדים אחרים, אולי הם רוצים להתממש בממד שלנו – "
"יש לי חשש", קוטע אותו ד"ר פייגנבאום, "שאתה לא מבין בפיזיקה מרחבית יותר מכפי שאתה מבין בפסיכיאטריה, ושאתה רוכש את ידיעותיך על היקום מסיפורי אימה זולים". הוא מישיר אליו מבט ונראה כמעט בוטח לחלוטין, רק אצבעותיו עוד אוחזות בפנקס המרשמים, כמתאפקות עוד רגע ועוד רגע מלדפדף שוב בשוליו, לגרום לטינקרבל הבלתי נראית והבלתי קיימת לפצוח במעוף שלה בשולי דפיו. "אין צורך בהסברים מורכבים מעבר לדרוש, הרי זה תער אוקאם. מוזרות קלה של פעילות המוח, לא צריך יותר מזה. ודאי שזה נראה לך מוזר ובלתי ניתן להסבר. המוח שלך לא בנוי לפעול כך". פררררררפ. האצבעות הסוררות לא מתאפקות לרגע. הוא מניח מידו את פנקס המרשמים, ששוליו כבר נראים מרופטים מעט. "אתה לוקח את הכדורים שרשמתי לך?"
יעקב מהסס לרגע. "רוב הזמן", הוא אומר. אז הוא מושך בכתפיו בהתנצלות. "אני שוכח הרבה".
"הקפד עליהם", אומר ד"ר פייגנבאום. "ואני חושב שכדאי שנדחה שוב את התעמתותך עם מפלצות החלום שלך לפעם הבאה. אינך רגוע מספיק".
יעקב מושך שוב בכתפיו, אבל הפעם לא בהתנצלות. התחושה, אילו היה עליו לשים עליה את האצבע, דומה יותר ליאוש.

"זה קרה שוב", בוחן אותו ד"ר פייגנבאום בתשומת לב ובהבעה קודרת.
"כמעט כל לילה", אומר יעקב. "אולי כל לילה. יש לי הרגשה שלא את כל הפעמים אני זוכר. כאילו שהמוח שלי, כלומר, הוא לא ממש רוצה, או שהוא לא ממש יכול, אני לא יודע – "
"יתכן", משיב ד"ר פייגנבאום בהרהור. "יתכן".
הם יושבים לרגע בדממה, יעקב צופה בתמיהה גוברת בד"ר פייגנבאום, שנראה מסוגר במחשבותיו.
"ובכן", מתנער לבסוף ד"ר פייגנבאום, "אני סבור כי עלינו לנסות שוב להפגיש אותך עם מפלצת חלומותיך".
"מפלצת חלומותי", מצחקק יעקב מעט. "כמו נערת חלומותי".
"אה?" שואל ד"ר פייגנבאום, שנראה שלא קלט את ההומור.
"כלום, כלום", אומר לו יעקב. "אתה בטוח שזה רעיון טוב?"
"אהיה כן אתך", אומר לו ד"ר פייגנבאום מתוך החלטה פתאומית, "אני סבור שמצבך מדרדר. עלינו לעצור את ההדרדרות בכל אמצעי אשר לאל ידנו. במקרה זה, נראה לי כי הדרך היחידה היא לנסות להבין את המפלצת שלך, ולנסות להשתלט עליה כך. אולי לא לנצח אותה – עדיין לא – לא לנתח אותה עד תום, לא להבין אותה במלואה, אבל כן לתחום אותה בגבולות שבהם תעיק עליך פחות".
יעקב מביט בו לרגע, לא מופתע, רק עצוב משהו. הוא מהנהן.
"אני מזכיר לך", אומר לו ד"ר פייגנבאום בהדגשה, "עליך להאמין. עליך להשתדל להאמין, כדי שחלומך יתן למפלצת צורה ברורה. אני סבור כי חיוני שנגיע להבנה כלשהי מהר ככל האפשר, כדי שנבלום את ההדרדרות בעודה באיבה. ולשם כך אני חייב לקבל תמונה ברורה של מה שעומד בפנינו".
יעקב נרעד. "אני לא בטוח שאני רוצה שתקבל תמונה ברורה – "
"אתה לא אשם במפלצות שלך", אומר לו ד"ר פייגנבאום בשקט. "התת-מודע שלך הוא היוצר אותן, נכון, אבל הוא עושה זאת לצורך התמודדות, ואת ההתמודדות הזו אנו רוצים לגלות ולהעלות על פני השטח. אתה לא אשם בהן, אל לך להתבייש בהן".
"אני לא – " יעקב מהסס. אבל הוא כבר לא יכול שלא לדבר. "זה לא שאני מתבייש. זה שאני חושב שזה מסוכן".
"החלמות שלך לא חזקה עד כדי כך", אמר לו ד"ר פייגנבאום. "זה עשוי להיראות לך חזק מאד משום שמוחך, ברגע היקיצה, עירום וחסר הגנות. אתה פשוט לא חזק עד כדי כך. התנחם בכך. והאמן. האמן במפלצת שלך. הנח לי לראותה באופן ברור".
ויעקב כבר לא אומר לו שכרגע, הלוואי והיה מסוגל להפסיק להאמין. הוא מתרווח לאחור על הספה ועוצם את עיניו. אחרי רגע, המטרונום מתחיל לתקתק, ותקתוקו סדיר ורצוף ורגוע כעולם שבוראו שפוי לחלוטין, ומאמין בו בכל לבו.

משהו בתקתוק נהיה פחות תקתוקי לרגע. הוא חש בזה, לא בדיוק רואה, לא בדיוק שומע, שמשהו בעולם חוזר לדבר ההוא, ההוא שאין לו שם עבורו, ההוא ש –
סכנה, הוא מרגיש. משהו מאיים, משהו שמחלחל בכולו, משהו שפועם, משהו שיונק את חוץ גופו פנימה בשאיבה צורבת, הלמות חסרת קצב שהוא יודע שאינה עוד המטרונום אך בטוח שהיא גם כן, ולא שהמטרונום איבד את הקצב, אלא שהקצב איבד קשר לכל דבר אחר ביקום, כי הזמן כבר אינו מחובר באותם מקומות שהיה מחובר בהם קודם, ומקומות, מהם בכלל מקומות, והיקום מתכווץ ובוער בתוך מוחו של יעקב ויעקב מתפשט וקופא שם, במרחבי מוחו של היקום, והוא שומע קול צורח ולרגע הוא מדמה שקולו הוא, אבל פתאום מבין באיזה אורח שלא ברור לו שמישהו אחר צורח, ככל שהוא מסוגל להבין מהו מישהו אחר, ומשהו בקול אומר לו, מתחנן, חדל מלהאמין, חדל מלהאמין, חדל מלהאמין, והוא כבר מזמן רצה לחדול מלהאמין, אבל היקום התעוות כל כך שהוא כבר אינו יודע איך. והדבר המאיים – ועכשיו הוא יודע שהדבר חי, אבל לא כמוהו, לא כפי שהיה, או יהיה, והוא חש בחייו של הדבר רק בחדוות הניצחון שיש למי שחש בחייו מבעבעים בכל אשר הוא – מגיח מתוך מוחו החוצה ומתוך היקום פנימה ומתוך הכל אל האין ומתוך הריק אל הכל, ורועם ומתפשט ובולע, ויעקב ששכח כבר מהו יעקב מתפשט למרחבי ענק ומצטמק לאפס-נקודה זעירה אחת והיה תוהה מה קורה לו ואיך יוכל להתעורר והיכן יוכל למצוא את פרוות העכברוש לטמון בה את פניו, אילו רק הצליח לזכור מה פשר "הוא".
ובבדל אחרון של מחשבה שיש בה מילים המחוברות זו לזנבה של זו, וגם הן, טעם קצותיהן במה-שהיה-מוחו כבר חסר פשר, חושב יעקב שאולי אלוהים אינו קשור כלל לעניין, וטינקרבל היא בכלל זו אשר חולמת את עצמה, ולבסוף מניחה לעצמה ליפול, לא משום שחדלה להאמין. סתם משום שהתעייפה.