מדריך הטרמפיסט לגלקסיה
"הן היו בתחתית של שירותים שיצאו משימוש, עם שלט על הדלת שאומר 'זהירות מהנמר.' פעם חשבתם לפנות לשיווק?"

איך שופטים אדפטציה קולנועית בצורה שתהיה הוגנת לעצמאות של יוצריה, אבל גם תתיחס לציפיות של מעריצים ותיקים? באותה צורה שבה צריך לגשת לעשיית הסרט עצמה: מחפשים להגיע לסרט שהוא טוב כשלעצמו, אבל מסוגל להעביר את רוח היצירה המקורית.

האם מדריך הטרמפיסט לגלקסיה, סרטו הראשון של גארת' ג'נינגס, יוצר וידאוקליפים בעברו, הוא סרט טוב בפני עצמו? האם הצופה הממוצע, זה שאולי שמע על הספרים, התסכיתים ותכנית הטלוויזיה, יהנה ממנו? קשה להגיד. כן, כיף לצפות ב"מדריך". יש בו תמהיל נכון של אקשן ודיאלוגים, הוא מעוצב ומצולם לעילא וחלק מהשחקנים שמשתתפים בו דופקים הופעה שקשה שלא לאהוב. אין ספק שכותב שורות אלו וחבר מרעיו קיפצו בהנאה לאורך סצינות מוכרות ולא מוכרות עד שאלו שישבו מאחוריהם ביקשו מהם להפסיק. ובמיוחד: סאם רוקוול מפרש את זאפוד ביבלברוקס בצורה משעשעת, ביל ניי מגלם סלארטיבארטפסט שמקשה על הנשימה, זואי דשנל גרמה לכותב שורות אלו להחסיר פעימה (או שש), החבר'ה של ג'ים הנסון יצרו ווגונים מדהימים ומחלקת הגרפיקה איירה את המדריך בדרך משעשעת וכיפית. כעת הגעתם לשורה האחרונה בביקורת הזו שבה אומרים דברים טובים על מדריך הטרמפיסט לגלקסיה: הסרט. היעד הבא: קרקע המציאות הקשה.

"מה זה מתקרב אלי כל כך מהר? זה משהו גדול ועגול והוא צריך שם פתוח ועגול, כמו 'קרקע.' כן, קרקע! אני מקווה שהיא תהיה ידידותית. שלום, קרקע!"

אבל -- ופה אנחנו מגיעים לבעיה הראשונה של הסרט -- האם הסרט הזה מהנה לצופה הממוצע? דאגלאס אדמס כתב את אחת היצירות המצחיקות ביותר במאה העשרים, ולימד דורות של קוראים, כפי שאמרה אחת מחברותנו, שאפשר לגעות בצחוק גם כשיושבים לבד עם ספר. האם הסרט הזה מזעזע את קירותיהם של אולמות קולנוע בשאגות צחוק? לא. בדיקה מדגמית שערכנו בשתי הקרנות מגלה קהל שמצחקק קלות בין הסצינות החזקות יותר. הסיבה הכפולה היא, ראשית, שהסרט הזה הרבה פחות מצחיק מכל גרסה אחרת של המדריך -- הוא פשוט כתוב בחוסר כישרון; והשניה, שזו האדפטציה הכי פחות ידידותית לצופה החדש שנוצרה אי פעם. בסרט הזה, המשופע מגבות ובדיחות מגבת, לא תמצאו את הגדרת מדריך הטרמפיסט למגבת. זאפוד מתייחס לפורד כIx, אבל לא מסביר למה. שמו של פורד פרפקט לא מוסבר בסרט, אבל באחת הסצינות הראשונות אנחנו רואים מכונית פורד פריפקט; הסרט, בקיצור, מתכתב עם המעריצים הותיקים ומשאיר את מי שלא מכיר את מדריך הטרמפיסט בחוץ, מגרד בראש, תוהה למה הוא לא הלך לראות את סרטו החדש של סידני פולק, מזימות בינלאומיות (שהוא מומלץ גם כן) ומוצא את עצמו מסכים עם מרווין כשהוא אומר "החיים. אל תדברו איתי על החיים."

אבל מי שמכוון את הסרט שלו למעריצים הותיקים של המדריך, יעשה בחוכמה אם הוא ייצור סרט שמסוגל לשמר את הדברים שהמעריצים אוהבים: בקיצור, את מה שכינינו רוח היצירה. לא מדובר בשיעתוק הספר או תסכית הרדיו אחד-לאחד; גם המעריצים השרופים של המדריך יודעים שאי אפשר להעתיק את עשרות הסצינות המבולבלות של דאגלאס אדמס, המפוזרות על פני חמישה ספרים, לסרט אחד שאפשר באמת לצפות בו. גם מי שיודע להגיד על חורבות איזה כוכב לכת בנו את המסעדה שבסוף היקום או מהו המסר של האל לברואיו לא מצפה לראות כל רפליקה שנונה שהוא זוכר בעל פה.  המעריץ הסביר יצפה לבוא לקולנוע ולראות גרסה חדשה של היקום שהוא כבר מכיר, שיש בה משהו מהאופי ומהאיכויות של מדריך הטרמפיסט לגלקסיה. לשם כך האנשים שעושים את הסרט צריכים להיות מעריצים של היצירה. למרות שהסרט מסתיים במילים For Douglas, קשה להאמין שיש בין יוצריו הרבה אהבה למקור. סצינת הסיום מוכיחה חד משמעית שיוצרי הסרט אף לא קראו מעבר לספר הראשון.

אם כן, מהו מדריך הטרמפיסט לגלקסיה? היצירה של דאגלס אדמס לא מצטיינת בעלילה חזקה במיוחד. בעצם, מעבר זריז על תסכיתות הרדיו, הספרים וסדרת הטלוויזיה לא מסגיר שום רמז לעלילה. אם כך נסלח ליוצרי הסרט על הדרך הרשלנית והעלובה שבה הם טווים יחד את הסצינות. גם דאגלס לא היה מצליח יותר מהם.  אבל אדמס היה אמן של מילים: הדיאלוגים שלו מושלמים. יש להם קצב ומשקל מדוייקים שאדמס היה משכלל פעם אחרי פעם אחרי פעם לאורך חודשים ושנים. הדיאלוגים שלו הם יצירות אמנות בפני עצמם: תחסיר מהם מילה או תוסיף אחד ומוטטת את מגדל הקלפים העדין של היצירה האדמסית. יוצרי הסרט, מסתבר, עושים הרבה יותר מלהחסיר מילה פה ושם: הם מחקו בברוטליות רצחנית דיאלוגים שלמים (חסר לנו במיוחד הדיאלוג בין מר פרוסר וארתור ליד הבולדוזרים) והחליפו אותם בכמה מהבדיחות הכי פחות מצחיקות שנשמעו בין כתלי הקולנוע אי פעם. לנוכח הרשלנות הנוראית שהפגינו משכתביו של אדמס, ולנוכח אכזבה אחרי אכזבה מעוד קטע מבריק שחוסל כליל בידיהם הלא אמונות, גם מעריצי הסדרה המושבעים תופסים את ראשם בידם ומסכימים עם מרווין כשהוא אומר "למה לטרוח? ראיתי את זה. זה עלוב."

בסוף הסרט, יוצאים המעריץ השרוף והצופה החדש כשחצי כרטיסם בידם, ותוהים אם יש משהו לאכול ביקום הזה. היחיד שעוד מחייך הוא המעריך המזדמן: אותו אחד שקרא פעם את הספר, זוכר את הבדיחות, ולא מבין על מה הייתה המהומה הגדולה ממילא. הצופה הזה השקיע שלושים וחמישה שקלים בסתם סרט נחמד, וזה בדיוק מה שהוא קיבל. באשר לכותב שורות אלו, אני חושב על חברת דיסני ונזכר בדברים שאמר מדריך הטרמפיסט על מחלקת השיווק של סיריוס קיברנטיקה: "אוסף שמוקים נטולי מוח, שיהיו הראשונים לעמוד מול הקיר כשהמהפכה תבוא."

"זאפוד," אמר פורד, "לא משנה מה יקרה, אני רוצה שתדע שאני מעריך אותך."
"יופי," אמר זאפוד.
"רק לא יותר מדי, זה הכל."

כיף בלי מוח: 8/10
כיף עם מוח: 5/10
אנשים לרשימת החיסול: קארי קירקפטריק, האישה שמקבלת קרדיט על התסריט יחד עם דאגלס.

מדריך הטרמפיסט לגלקסיה נפתח ב12 למאי

מלחמת הכוכבים: נקמת הסית'
בתחילה היה סרט אחד בשם "מלחמת הכוכבים", שאחד ממפיקיו, גארי קורץ, חשב שיהיה מגניב להציג אותו כאחד מתשעה פרקים בטרילוגיה אפית של חורבן ובניה מחדש בשלהיה של רפובליקה, שהפכה אימפריה, שחזרה לרפובליקיותה בסוף. הסרט, שדן בדרך שבה כוח ועוצמה משחיתים ומנוונים, הצליח בצורה פנומנלית והפך את יוצרו לאדם עשיר מאוד וחזק מאוד. הוא לווה בסרט המשך (1980) שהיה אפילו יותר מרשים, ובעוד סרט המשך (1982) שהיו בו דובוני איכפת לי בסופו. מעריצים ברחבי העולם מזהים את שלושת הסרטים האלו, שאינם אחידים באופיים וברמתם, בתור "הטרילוגיה המקורית", וקשה לחשוב על יצירת מד"ב אחרת שנחקקה כל כך בזיכרון הקולקטיבי, שמצטטים ממנה כל כך הרבה ושמושפעים ממנה כל כך. טרילוגיית מלחמת הכוכבים -- או לפחות שני הסרטים הראשונים בסדרה -- זכתה למעמדה בכבוד: מי שעשה אותה אהב סיפור טוב. המד"ב שהיא מציגה הוא אולי פשטני, בטח בסטנדרטים בני ימנו, אבל הוא מתואר בתשוקה נוסטלגית ובאהבה. קשה היה שלא לצאת מהסרטים האלו על מלחמת הטובים והמובסים באימפרית הרשע בעיניים חולמניות ולתהות על משיכתו של הצד האפל של הכוח.

תהיות שונות על שחיתות והצד האפל עלו בראשם של הרבה מעריצים כשהם באו לצפות, לפני שש שנים, בסרט הפותח את ה"טרילוגיה הראשונה". קיומם של הטרילוגיות הראשונה והאחרונה היו חלק מהמיתוס האופף את טרילוגיית מלחמת הכוכבים וחלק מאשליית האפיות שלו. ההחלטה לקלקל את המיתוס ובאמת להגשים את הטרילוגיה הראשונה הייתה החוליה האחרונה בקדחת של הוצאה מחודשת של מוצרי מלחמת הכוכבים, שהחלה בעקבות עליתו של אחד מספרי הסדרה לרשימת עשרת הספרים הנמכרים ביותר של הניו-יורק טיימס. הקדחת הזאת הניבה גם שני עידכונים של הטרילוגיה המקורית, שבאחרון מהם אף הוחלפו -- מעשה קסם אפל -- שחקנים (משניים) מהטרילוגיה המקומית במקבילהם מהטרילוגיה החדשה. כפי שגילנו ב1999, ההחלטה להוציא טרילוגיה חדשה לא הייתה מבוססת על אהבה גדולה ליצירה המקורית, אלא למשהו אחר, ירוק כמו יודה וקטן כמוהו, אבל מודפס על גליונות נייר. סרטי הטרילוגיה החדשה הם לא סרטי מלחמת הכוכבים: אין בהם את הכבוד והתשוקה למשהו ישן, שחלף מן העולם; אין בהם תחושה של פליאה לנוכח גלקסיה שוקקת חיים; אין בהם סיפור טוב או דמויות אפיות. יש בהם הרבה נסיון לעדכן את העולם המיתי של מלחמת הכוכבים לסטנדרט מד"בי (זכורים במיוחד המידיכלורינים האוויליים), לרצות את מעריצי הסדרה בנסיון לחזור על פרטים שעוררו הרבה הנאה כשהם היו חדשים, ב1977, ובמיוחד לפנות לקהל צעיר, טיפש וחובב אפקטים -- ודי באיזכור השם ג'אר-ג'אר לחכימא.

האם הפרק האחרון, האפל והקודר, של הטרילוגיה החדשה, מסיים את הטרילוגיה בכבוד? אפנה למדד המזכיר לנו שאנחנו במגזין של שחקני תפקידים ואגיד שכשיצאתי מנקמת הסית', אמרתי לעצמי "כזה אני רוצה להריץ!" ומכאן שזה סרט גרוע הרבה פחות מ"מלחמת המשובטים." העולם המתואר בסרט, על חלליותיו, קרבות חרבות האור שבו, הערים והמקומות, הגזעים והחלליות, מופלא -- אף פעם לא ראיתם עולם ויזואלי מפותח ומושך כל כך. גם ההאחדה הויזואלית שהסרט מבצע בין המדים והחלליות של הטרילוגיה המוקדמת עם האמצעית ראוי לציון. חיילי האימפריה נוצרים מול עיננו. ווקים מופיעים בהמוניהם. דארת' ויידר נולד מול עיננו והוא מפחיד באמת. כן, אם הייתי שוכח את המוח בבית ובוהה רק באפקטים (המהווים, למען ההגינות, את רוב הסרט) הייתי נהנה מאוד. אבל הדיאלוגים המביכים, המשחק הפתטי של היידן כריסטנסון ונטלי פורטמן, שמצליח להאפיל על משחק הדמות המצמרר של איאן מקדירמיד כצ'נסלור פלפטין (או דארת' סידיוס) והעלילה המשעממת הופכת את הסרט לחוויה ארוכה מאוד למי שבטעות מנסה למצוא הגיון, אמת או אהבה למלחמת הכוכבים בסרט שמחבר בין העולם החדש של אימפריית הכסף של הוליווד לעולם הישן של כמה יוצרי סרטים צעירים וחדורי התלהבות.

כיף בלי מוח: 9/10
כיף עם מוח: 2/10
אנשים לרשימת החיסול: ג'ורג' לוקאס, שמתכנן גם שתי סדרות טלוויזיה שיתווספו לזוועה הקולנועית שהוא עשה מההצלחה המקרית שלו של תחילת שנות השמונים.

נקמת הסית ייפתח ב19 למאי