יש הרבה משחקי תפקידים. הרבה מאוד אפילו. יש מי שיאמרו שמספר המשחקים הוא כמספר המנחים, אבל זאת טעות תפיסתית ואנחנו נשים אותה בצד. עדיין. הרבה משחקים. ביניהם אפשר למנות את המשחקים שכולם מכירים, כמו יצירותיהם של מכשפי החוף והזאב הלבן; את אותם משחקים מוכרים ומוערכים אבל לא מאוד פופולריים, כמו שיטת הגיבור, גרפס, אמבר ואחרים; ויש משחקי נישה, כמו Continuum, פראנויה וKult. מה שאולי לא ידעתם זה שאי שם בקצה הרחוק של האינטרנט מתקבצת לה קבוצה אפילו שולית יותר של משחקי תפקידים. המפתחים שלהם, יוצרים עצמאיים וחופשיים מ (או, אם תעדיפו, מוכבדים על ידי חוסר ב) גיבוי מסחרי, מנסים לכתוב משהו "שונה". לפעמים גם הולך להם. המשחקים האלו מוכרים לרוב בתור משחקי "אינדי" (מלשון Independent, עצמאי, כמו מוזיקה מאותו שם), ואני מקווה לסקור כמה וכמה מהם בעתיד הקרוב.

הפעם, בהתאם לבקשת העורך (בערך), נתחיל עם משחקו המצויין של וינסנט בייקר "להרוג כלבלבים בשביל השטן". ראוי לציין שוינסנט, הכותב במקומות שונים תחת השם "לאמפלי",  הוא אחד ממפתחי האינדי המוכרים והמוערכים ביותר והוא חתום על מגוון רחב של מוצרים, משיטות מופת (משחקו "כלבים בכרם", אשר אני מקווה לסקור בקרוב, מוכר על פי דעת הרוב כמשחק הטוב ביותר שיצא בשנה האחרונה) ועד משחקי חברה לשחקני תפקידים (אפילו תרגמנו אחד בשבילכם ותוכלו למצוא אותו בגליון זה). כמו כן הוא מחזיק מאחד מיומני תורת המשחקים המעניינים והמוערכים ברשת, הלא הוא anyway.

"להרוג כלבלבים", בבסיסו, הוא משחק על אנשים רעים. לא רעים שרוצים להשתלט על העולם או להרוג את סופרמן, סתם הזבל האנושי שמצטבר בקצוות של החברה. אותם אנשים, שהתכונה החיובית היחידה בהם היא שאתם לא רואים אותם הרבה בחיים האמיתיים, מנסים להיות אחוקים של השטן על ידי רצח חיות קטנות וחסרות ישע, וכמה שיותר חמודות יותר טוב. זהו. זוהי הנחת היסוד. בלי שפה מתחכמת, בלי להטוטנות תיאולוגית ובלי תירוצים.

וזה מה שמפריד את "להרוג כלבלבים" מכל המשחקים שבאו לפניו והעמידו פנים שהם זורקים זין על מוסכמות – הוא גורם לך להרגיש שהוא עושה את זה ברצינות. העולם של פאראנויה אולי קודר וניהיליסטי אבל כשמגיע זמן המשחק המחשב בדרך כלל יותר קומי ממאיים. HOL [1] אולי כתוב בכתב יד מחריד, יש בו יכולות כמו "להרביץ למישהו עם חפץ קהה עד שהוא מפסיק לזוז" ואומרים בו "זין" הרבה אבל בסוף היום הוא נכתב בצורה קפדנית כדי להגן על החברה שמאחוריו מתביעות (הזאב הלבן, דרך חברת בת). המשחק הזה נותן לכם את ההרגשה שוינסנט כתב אותו במרתף של ההורים שלו בערב יום שישי כי לא היה לו שום דבר אחר לעשות ומבחינתו אתם מוזמנים באותה מידה לקרוא את המשחק או לצאת לכביש ולהידרס.

ספר המשחק, כאמור כתוב בכוונה בשפה מרושלת ולא רשמית, עושה עבודה מצויינת של העברת הגישה והאוירה של המשחק. החל מבניית הדמויות (הדבר הראשון שאתה עושה הוא לכתוב בגדול על הדף "אני הורג כלבלבים בשביל השטן" למעלה), דרך השיטה (ארבעת התכונות במשחק הן "אכזריות", "חוסר רחמים", "דפוק בשכל" ו"חוסר מעצורים") ועד סוגי הנאפסים  ("מכיר את זה שאתה פורץ לבנק וצועק 'שאף אחד לא יהיה גיבור', אבל תמיד יש אדיוט אחד שחייב להיות גיבור? אז זה הוא"), הכול מכוון להכניס את הקוראים להלך הרוח הנכון.

הלך הרוח, והניתוק שהוא גורר, הוא קריטי. בניגוד למשחקים פופלאריים מסויימים בהם מבצעים מעשי אלימות מחרידים, בוזזים גופות ומחללים כל דבר קדוש ויפה בתירוצים אלו או אחרים (או, לעיתים, ללא כל תירוץ) פה אין לשחקנים את שכבת הבידוד שהם רגילים אליה. אתה לא לוחם צדק אמיץ הנאבק בכוחות הרשע, או נפש מעונה שנידונה לסבל נצחי. אתה פשוט בן אדם שהורג כלבלבים בשביל השטן.

בין אלו שמצליחים ליצור את הניתוק ולעבור את שלב ההלם הראשוני יש מספר תגובות אופייניות. יש כאלו שמוצאים את החוויה משחררת. יש כאלו שמוצאים את ההגדרה המוסרית שלהם דרך הניגוד שהמשחק הציע. בעיקר, אנשים יוצאים ממשחק "כלבלבים" עם רושם עז מהמעשים שאנשים, סתם אנשים רגילים שאתם רואים ברחוב, מסוגלים אליהם.
 
השיטה עצמה מצחיקה בפשטותה. מלבד ארבעת התכונות (המשמשות לפעולות רגילות) יש לכל דמות רשע. הריגת כלבלבים נותנת לך רשע, ואתה יכול להוציא אותו כדי לעשות דברים שלא הייתי יכול לעשות באופן רגיל (לשים גרב על פיית הטלפון ולדבר בכל קול שתרצה, להתקשר לפלאפון של השטן, לזמן עדר מקקים, לגרום למישהי לשקול לקיים איתך יחסי מין לשניה וכו'). הדיכוטומיה בין השגת הרשע לבין הוצאתו היא אחד מהדברים המעניינים במשחק – אין שום אתגר בהריגת הכלבלבים, ולכן ה"עלילה" לרוב לא נסובה סביב פעילות הפנאי המרתקת הזו. למעשה כתיבת עלילה מעניינת ל"כלבלבים" היא אחד מהאתגרים הגדולים שבהרצת המשחק, ודי לציין את המשחק שהרצתי בביגור.

בואו ניקח לדוגמא את המשחק שלי בביגור. את השליטה על המשחק איבדתי בערך בנקודה שסיימתי להציג את הסצינה הראשונה. כתוצאה מכך מסצינת הפתיחה בפארק הציבורי עם חתלתולים בשק ושחקני הכדורגל הכועסים על כלב הזאב הגזעי שלהם (ז"ל) התדרדרנו לפריצה לתיכון, בריחה ממורה למתמטיקה עם סכין ארוך, פריצה לבית של אישה זקנה (בזמן שהיא בבית) וגניבת חלק מהחתולים שלה, מכונאות רכב חובבנית שהובילה לפירוטכניקה, העברת פעילויות ילדים "יחודיות" בקייטנה, התמודדות עם משמרות הצניעות, חילוץ מישהו ממוסד לחולי נפש, ביצוע טקסים אפלים במידת הצלחה זו או אחרת וזימון דרדסי אופל. ואלו עוד רק הדברים שאני יכול לכתוב כאן בלי שהעורך יתחיל לצעוק ולספר לי על ילדים בני שלוש עשרה שיקראו את הכתבה הזו. אחרי ארבע שעות לערך של משחק הצליחו השחקנים סוף סוף לבצע את הטקס השטני עם החתלתולים שהם היו אמורים לסיים בסצינה הראשונה, וזה בלי שניסיתי להפריע להם בשום נקודה. תנו להם את החבל המוכתם הדם והם כבר יעשו את העבודה.

לסיכום, "להרוג כלבלבים", עם התוספת שלו "מרק מקקים" (אשר מכילה מתכון לאחד בעמוד הראשון הדומה באופן מחשיד לבישוליו של העורך), הוא משחק חזק, ייחודי וחוויתי. הוא נשען באופן כבד על אוירה, גישה והשתתפות השחקנים והוא בפירוש לא לרכי לבב או למזדעזעים בקלות. אם אתה לא מאלו ואתם מחפשים משהו שונה, אני ממליץ בחום על "להרוג כלבלבים".

בקיצור:

בעד – אם אתם רוצים לזרוק את המוסר שלכם בצד ליום אחד ולשחק אנשים רעים באמת, תוך כדי שאתם צוחקים כמו שלא צחקתם מעודכם, זה המשחק בשבילכם. אין מה להגיד, חוסר מוסר הוא דבר משחרר.

נגד – אם אתם עדיין רוצים להסתכל לאמא שלכם בעיניים ולספר לה שמשחקי תפקידים הוא תחביב בריא ולגיטימי, אני הייתי מוותר. בנוסף, אם אתם מזדעזעים בקלות, עדיני נפש באופן כללי או מעוניינים להמשיך עם הדיעה שבני אדם טובים מיסודם אז המשחק הזה לא בשבילכם. בעצם, אם אתם כאלה למה הגעתם עד לכאן?

* במקור ניתן היה למצוא את "להרוג כלבלבים בשביל השטן" בחנויות ספרים ובחנויות תחביב מתאימות. את הסיפור של מה קרה כשאנשים גילו שעל מדף חנות הספרים שלהם יש ספר שנקרא "להרוג כלבלבים בשביל השטן" אני משאיר לדמיון הקוראים. כיום ניתן להשיג את הספר אך ורק בפורמט PDF, כאן.