אני?! שונא את קרן הראל?!
חס וחלילה. אני מרחם עליה.
לא שחסרות לי סיבות טובות – במשך כל ילדותי הוטמעה בי ההבנה שאם מישהו קורא לי חנון (או לפלף, או כל כינוי אחר מקביל) מאוד מומלץ לי להתחיל לרוץ ולנסות להתחבא.
ביסודי קפצתי כיתה ואז אלו שקפצתי לכיתה שלהם קשרו אותי לעץ, במהלך מחנה קיץ בצופים.
בחטיבת הביניים הייתי אחראי רשת המחשבים של הכיתות הבוגרות, ואותם האנשים שביסודי קשרו אותי לעץ היו מביאים לי צ'אפחות בהפסקות. ואז ביקשו ממני הרשאות גישה לאינטרנט ממחשבי ביה"ס.
בתיכון הייתי קורא ספרים בשיעורים כי את החומר ידעתי, והמצ'אפחים מהחטיבה היו עוקפים אותי בשיעורי ספורט, ואז מעתיקים ממני שיעורי בית ומבחנים.
בצבא צחקו על איך שאני מדבר, אבל כשהגיעו המבחנים העיוניים כולם רצו ללמוד איתי. הייתי הקלע של הפלוגה, ואנשים התפוצצו מצחוק כשבנקודת האמצע של הניווט הייתי מוציא ספר מהאפוד ומתחיל לקרוא, אבל עדיין מתעקשים לנווט איתי.
עכשיו אני כבר לא באף אחת מהמסגרות האלו. כן, עדיין צוחקים עליי שאני חנון, אבל כבר מזמן לא מרביצים לי. ואפילו כשצוחקים עליי, אני די מרחם עליהם – כי אני רואה כמה הם, אותם אנשים שירדו עליי והתעללו בי במשך יותר מעשור, מנסים בכל זאת להתקרב אליי, שאעזור להם בכל מיני דברים.
זה די פתטי, בסופו של דבר.
ועם בנות זה עוד יותר קיצוני –  אני התחלתי לשים לב לבנות קצת יותר מאוחר משאר הבנים בשכבה – משהו כמו חצי עשור אחריהם. הבנות, אגב, לא שמו לב אליי עד עצם היום הזה. כלומר, מבחינה רומנטית. לעומת זאת, כשהן היו נזרקות, שכלא היה מה לעשות, תמיד הייתי שם בשבילן, כרית האוויר האנושית שלהן.

וזו גם קרן. קרן יושבת לה מול המחשב שלה וכותבת נאצות על החנונים שעליהם היא כל כך מתנשאת. אבל את המחשב שלה התקין לה חבר חנון, שיבוא גם לתקן אותו כשהיא תגרום לאלף ואחת תקלות. ואת הכתבה שלה מגיה חבר חנון אחר, וסביר להניח שבעבודה שלה המנהל שלה הוא חנון נוסף – והיא, המסכנה, מוקפת בחנונים. והיא כל כך רוצה לתפוס אחד מהם, להרביץ לו קצת לזכר ימים עברו, אבל – מה לעשות, אז מי יעזור לה? מי ישים לב אליה כשלאף אחד לא אכפת? 
אני רואה את זה בעיני רוחי – פסח מתקרב, כולם עסוקים ואף אחד לא שם לב לקרן הקטנה והמסכנה ופתאום מתקשר החבר החנון (לצורך העניין, ג') ומזמין אותה לבלות איתו קצת זמן.
קרן מתמלאת באושר, מזנקת למכונית ומאיצה לעבר כפר בתיה – רק כדי לגלות שם עשרות ומאות חנונים, חלקם לא רחוצים, עוסקים להנאתם הרבה בפעילויות שריח החנוניות (תרתי משמע) עולה ומיתמר מהן. היא אוחזת בחוזקה בזרועו הבלתי-חסונה של ג' וממלמלת לעצמה באימה. היא נרתעת, אבל היא מבינה שאם היא תלך משם אף אחד לא ישים לב אליה בשום מקום אחר.
אז היא נשארת עם החנונים. היא שונאת אותם, היא רוצה לקחת לאחד מהם את החרב מפלסטיק, להרביץ לכולם ולדחוף אותם אחד-אחד במעלה ישבנו של סוס הקרטון התמוה שמוצב ברחבה. אבל היא לא תעשה את זה – היא צריכה אותם.
ואז, כשהיא חוזרת הביתה ומסיימת להתקלח עם מסיר שומנים ולחפוף את השיער בנפט היא מתיישבת מול המחשב ומתעלת את כל הזעם שלה לכתבה ארוכה ומסמרת שיער.
ואז היא עוצרת ומבינה משהו.
הכתבה הזו לא מעניינת אף אחד. שום אדם נורמאלי לא יתעניין במה שיש לה להגיד, מעבר לאותם החנונים. ידיה רועדות, היא מסמיקה עד תנוכי אוזניה ושולחת את זה לאנשים היחידים שיתעניינו במה שיש לה להגיד.
ואז הולכת לישון, בוכה (לבד, בחדר, בחושך. הו.)
בימים הבאים קרן תחזור לשגרת חייה האפרורית, לעבודה הקטנה והמעיקה, לקהל העיר הגדולה שמתעלם מקיומה וליחידים שמכירים אותה – החברים החנונים. כעבור שבוע או שבועיים אחד החברים החנונים שלה יפנה אותה לכתובת שבה היא תכול למצוא תגובות לכתבתה. היא מעמידה פנים אדישות ומזלזלות, מנפנפת את החברים בתירוץ עלוב ומייד מזנקת לביתה, למחשב, לקרוא בשקיקה את כל מה שיש לחנונים לכתוב עליה.
הם מגיבים! הם שמים לב אליה! ממש אכפת להם! חלקם חושבים שהיא מצחיקה, חלקם מתרגזים ממנה – אבל כולם שמים לב אליה, לקרן!
וכך, כמו כלבלבה קטנה שמגיבה בנביחות שמחה לליטוף הראשון שהיא מקבלת לאחר שממאמצים אותה מ"צער בעלי חיים", קרן מתיישבת לכתוב עוד משהו. רק שיגיבו, רק שיהיה להם אכפת.

כמה שזה עצוב. בסופו של דבר, ניצחנו. אנחנו עדיין מסריחים, לא מאוד אסתטיים ואנשים מתביישים להראות איתנו בחברה – זה לא השתנה עוד מימי היסודי. אבל אנשים כבר לא יכולים להרביץ לנו, לא משנה כמה הם ירצו. הם יכולים לצחוק עלינו, אבל אז הם יגלו בדיוק כמה הם תלויים בנו. לא רק זה, פתאום הם מגלים שהם תלויים בנו גם בשביל לצחוק עלינו!
ניצחנו. ניתן להם לחיות באשליה של עליונות שהם טוו בשנים הצעירות, אנחנו יודעים שהעולם שייך לחנונים – כל אחד מהם צריך את החנון שלו. הם תלויים בנו, גם מבחינה פונקציונאלית גרידא וגם כרשת ביטחון לאגו הצונח שלהם, כשהם מגלים את המציאות שאנחנו הכרנו עדו מגיל צעיר – לאף אחד לא באמת אכפת מהם.
אז בואו נהיה נחמדים ונקבל את קרן בברכה – היא צריכה מישהו שיקשיב לה, שישים אליה לב. בואו נעשה את המעשה האצילי. אחרי הכל, אנחנו לא רוצים להיות כמוה, לא?