"אתם עוצרים ליד הדלת, מקשיבים קצת, אבל לא שומעים דבר מתוך החדר. אתה [מנחה פונה אל השחקן ביש המזל שדמותו אוחזת בידית] פותח את הדלת, ולפתע ..."

"יצאתם מהמשרד, עם תיקי הראיות שאספתם. אתם הולכים במסדרון, ופתאום נפתחת הדלת של המנהל..."

"אתם מסיימים לקרוא את הדוגמא השניה ועוברים לשורה הבאה, כשלפתע...

נו? הופתעתם? במשחקי תפקידים, הכל קורה "לפתע". לשם הגיוון, לפעמים גם "פתאום". מזל שהביטוי "לפתע פתאום" יצא ממחזור הביטויים המקובלים אצל רוב המנחים. נדמה כאילו כל אור שנדלק פועל על "פתאום", כל איש שצועק הרי הוא "לפתע", ואי אפשר לראות רכבת מתקרבת בלי "פתאום" צמוד ממש לפני הקטר.

האם כולם כל כך אוהבים את המילים הללו? שחקנים כמעט ולא משתמשים בהן. אם נדייק, כאשר מישהו פשוט משחק דמות, לא סביר שאיזה "לפתע" יכה פתאום. "לפתע" היא מחלה של מנחים (ומנחות. הנגיף אינו מבדיל בין המינים) – וזו בהחלט מחלה. ואם נרצה לדייק יותר גם הפעם, וכמובן שנרצה לעשות זאת, הרי שמדובר במנחים מתארים – תיאורי התרחשות. כשמנחה, נניח, משחק איזה נאפס או מתאר הר געש, אין סכנת התפרצות. (של לפתע). אך כאשר משהו אמור לקרות, הרי שנמצא "פתאום" על כל גבעה רמה ותחת כל עץ רענן. ושוב, אם שחקן ירצה לתאר את מעשי דמותו, ברוב רובם של המקרים לא הדבר לא ילווה בשום התפתאמות.

אם כן, הנגיף תוקף מנחים בעת תיאור התרחשות. כדי להבין טוב יותר את המחלה הזו, עלינו לשאול את השאלה השניה החשובה ביותר כשמדברים על משחקי תפקידים – "למה". למה מנחים רבים כל כך נוטים לבצע את הפעולה הזו – הכנסת "לפתע" כל הזמן? האם יש לכך סיבה? האם יש בכך צורך? האם זה מועיל? ואולי מזיק? לכל פעולה במשחק צריכה להיות סיבה. "סתם" זה לא מעניין. אם כן – למה "פתאום"?

לגבי הנזק, אין כל ספק. ה"לפתע"-מאניה גורמת לאינפלציה חמורה ברמת הפתאומיות של המשחק. מעבר לזה, אם המנחה אמר "לפתע", הרי שהוא למעשה הכין את השחקנים "הנה, עכשיו תתכוננו להיות מופתעים". ואכן, זה מכין את השחקנים (קצת, אבל מכין) להפתעה האמורה, וודאי שכך הם יופעו פחות! ואז, כאשר המנחה באמת רוצה שמשהו יפתיע... מה הוא כבר יכול לעשות? כבר אין כל הפתעה ב"פתאום". כל זה רק מחזק את אותה שאלה (שלא ממש צריכה חיזוקים) – למה?

אין כל מטרה אמיתית לפתאומיויות הללו. אילו הדמויות מהדוגמא השניה היו הולכות במסדרון, כשדלת המנהל הייתה נפתחת ללא כל פתאום שיעמוד בדרכה, שום דבר לא היה משתנה. הוספת או הורדת "פתאום" לא לא מעלה ולא מורידה כהוא זה למידת ההפתעה שהתיאור גורם לשומעים אותו. למעשה, למרביתם של ה"לפתע" אין כל סיבה להתקיים.

אז מדוע הם שם? הסיבה נעוצה כנראה בהבדל המהותי שבין שחקן מתאר למנחה מתאר. כאשר שחקן מתאר, לרוב, התיאור הוא פשוט חלק מהמשחק שלו. הוא מתאר כדי לשחק. כדי להינות מהמשחק. כשמנחה מתאר – הוא רוצה לעניין את שאר השחקנים במה שיש לו להגיד. כן, כן, אני יודע, כמובן שגם שחקנים רוצים שיתעניינו במה שהם אומרים. אבל לרוב, לא יהיה להם את אותו הצורך לעניין – צורך שיש לרוב למנחה. המנחה נקרא לעיתים "מספר" בדיוק מהסיבה הזו. כשמנחה מתאר התרחשות, כמו כל מספר סיפור, הוא מחפש את השחקנים שלו. יש לו מן מבט מחפש בעיניים, הוא ינסה למשוך את תשומת לבם – הוא ינסה לעניין אותם בסיפור שיש לו לספר. וכיוון שרוב רובם של התיאורים הם מאולתרים, ה"פתאום" ייכנס בכל נקודה שבה המנחה יכול לתקוע אותו, כי הוא משרה תחושת שוא של מגביר עניין. לצורך השוואה, אתם מוזמנים לבדוק את כמות ה"פתאום"ים בתיאורים כתובים של מנחים. יש שם הרבה פחות מהם – כי כשכותבים תיאור, השחקנים לא יושבים לך מול העיניים. הצורך לעניין אותם הוא לא מיידי כמו במשחק עצמו.

האם, אם כן, נובע מכל זאת שהמנחה לא יכול ולא צריך לנסות ולהפתיע את שחקניו? בוודאי שלא. אבל ממש כמו כל דבר אחר במשחקי תפקידים, צריך לעשות את זה, ולא להגיד את זה. אתם רוצים להפתיע? תפתיעו. שנו את נימת הדיבור, תפנו (במפתיע) לאחד השחקנים, השמיעו צליל או מחיאת כף בלא התראה, שנו בחדות את קצב התיאור, השתמשו בכל הכלים העומדים לרשותכם ובכל החושים של השחקנים, תארו משהו שהוא אכן בלתי צפוי, בקיצור – עשו משהו שבאמת מפתיע. אז, אני מבטיח לכם, השחקנים יופתעו, יקפצו ממקומם ואולי אף יצווחו, לאמור "אה!". אבל בשביל זה - צריך להפתיע. לא להגיד ש, אלא ואז, הטור נגמר.