השעה הייתה שעת צהריים מוקדמת בהחלט, כאשר נאלצתי לסיים בטרם עת את המערכה הקובעת בקרב אבירי הצעצוע שלי, ויצאתי את דלת חדרי החדש שבירושליים, מותיר אחריי שטיח של קרב בלתי גמור. אתם יודעים, אחרי חופש של כמה חודשים (שמומן כולו, כמובן, ע"י משלם דמי המועדון), זה לא פשוט לחזור לשגרה של חיי הכתב הסואנים. אך, כפי שנאמר, "אה... אני רוצה שתעשה איזו כתבה..." (וזה נאמר ע"י העורך החדש שלי, שהשאיר לי הודעה באינטרנט). על כן מיהרתי לשנס מותניי.
 שארית המעילה בכספי העיתון רשרשה בכיסי, והספיקה (כמעט) לכיסוי עלות כרטיס חופשי יומי. באוטובוס. זה היה, כמובן, משמח. "אתה יודע", אמר לי נהג האוטובוס החביב, עוטה דגלי הפועל ירושליים בכל חלק גוף פנוי, "היום זה כבר לא כמו פעם". לא יכולתי שלא להסכים איתו. פרט לדגלים האדומים, הוא חבש כובע תואם ולעס (בקולניות) מסטיק. האוטובוס היה ריק כמעט לחלוטין (טוב, אתם כבר יודעים שאני הייתי בו, והנהג גם היה צריך להיות שם). כל האנשים היו עסוקים כנראה באיזושהי עבודה. "היום כבר לא משחקים כמו שהיו פעם" המשיך כאילו מעולם לא נכנסתי לאוטובוסו הנהג המאדים. "אני זוכר, כשהייתי קטן, היינו באים ליימק"א כל שבת... אז היו משחקים..." (הוא כנראה לא מצא סיום הולם יותר מזה).

 "המשחק מפסיק להיות אמיתי כשהוא מתחיל להיות בכאילו" אמר פעם מחזאי כושל ידוע. האם אנחנו עוד זוכרים מה זה אומר לשחק באמת? הרי פעם, כולנו היינו באים בכל שבת, ובלי שום "ריאליזם", "מוטיבים", תיאוריות מורכבות או קונפליקטים פנימיים, פשוט משחקים. אני לא יודע אם זה באמת כל כך רע, שאנשים מפסיקים לשחק. אבל עובדה היא שהם מפסיקים. לכן, החלטתי לנסוע ולחפש אנשים שעוד משחקים באמת.
 "עזוב אותך" אמר לי הנהג כששאלתי אותו האם הוא מכיר אנשים כאלה. "היום הכל זה כסף-כסף-כסף. אתה מבין", הוא הסתובב אליי בחביבות, גורם לי לשלוח מבט חושש אל הכביש המשתרע לפנינו, "פעם היית מסתכל לשחקן בעיניים כשהוא בא לכדור, והיית רואה אצלו את הנצנוץ. היה לו אור. הוא לא היה חושב איך הפוזה שלו יוצאת בטלויזיה. לא היה אכפת לו איך הוא נראה מבחוץ. הוא ידע לאן הוא הולך!" ניסיתי להצביע לכיוון הכביש ולמלמל משהו על חוקי תנועה. "מה, זה?" העיף הנהג אצבע מזלזלת אחורה, ממשיך לדבר עם זיפיו אליי, "אתה דואג יותר מידיי. כולם עסוקים מידיי בעבודות החשובות שלהם. הם לא ייסעו ככה סתם בכביש". אם להגיד את האמת, זה לא כל כך שכנע אותי. היה נדמה לי שראיתי איזה אוטו בכביש סמוך לפני דקה או שתיים. המשכתי לזוע בכסאי באי נחת מופגן. "אתה צריך להירגע קצת" אמר לי הנהג בחביבות, משתמש הפעם בשתי ידיו להדגשת הנקודה. ניסיתי לחשוב על זה בהגיון. מצד אחד, זה הרי ברור שמסוכן מאוד לנסוע ככה. אבל מצד שני, בכל זאת מדוב בנהג אוטובוס. ניסיתי לבחון טוב יותר את העיניים שלו, אולי למצוא שארית של איזו השפעה חיצונית או משהו כזה, אבל כל מה שראיתי זאת שמחה גלויה.  וכמובן את הצעיף של הפועל ירושליים. את זה אי אפשר היה לפספס. אז כנראה שהוא יודע מה הוא עושה. לפחות הוא חושב ככה בבירור. כתם הזיעה על מושבי העיד שבאותו הבירור ממש, הוא גם נהנה מהנסיעה הרבה יותר ממני.

 החלפתי מושב, והרגשתי קצת יותר טוב עם זה. "תראה למשל את החבר שלי" המשיך הנהג, כשהטבעת שעל ידו יוצרת צורות משוכללות באוויר. "לפני שלוש שנים התחתן. עכשיו אשתו נפוחה עם השני. הייתה סטודנטית." הוא הסתכל עליי, ממנסה לראות אם הבנתי. "באוניברסיטה" הוא הניד ראשו- כנראה לאות אכזבה. "והיא הייתה צריכה לפרוש?" שאלתי, מכיר כבר את הסיפור. "לא... איזה. שזותי תפרוש ממשהו? היא עקשנית כמו קרציה שקיבלה משימה קדושה מהאפיפיור ז"ל. אבל מה, היא כבר לא נהנית מהלימודים שלה- אפילו הפסיקה לספר את הבדיחות הלא מצחיקות האלה. והוא, אפילו אם הוא בא בשבת לשחק, הוא כל הזמן "מחפש משהו". פעם אין לו זמן, ופעם יש לו עבודה, פעם פה ופעם שם". נזכרתי גם אני בכמה אנשים שפרשו.
 תחנה מפתיעה גרמה לנהג לחרוק, שולחת ענני אבק סביב האוטובוס שנתפש לא מוכן לזה. דרך הדלת הנפתחת, נכנס בצעד בטוח, עוטה מעיל גשם ארוך וכובע משולש, נפוליון בונפרטה. הוא עצר לרגע, עומד בחזית האוטובוס ומעביר מבט רחב וסוקר על כל תוכנו. יד שמאלו נחה מאחורי הגב, והוא שלח את יד ימין אל תוך כנף מעילו. הוא השתהה כך כמה שניות מתוזמנות, שלף משהו בתנועה חדה והחלטית והכריז במבטא צרפתי כבד "בבקשה! הכרטיסיה שלי." אחר כך נפוליון התיישב לידי.
 אודה ולא אבוש, האיש היה נמוך, גם כשישב. "ומי אתה?" הוא שאל אותי מייד בהחלטיות, בוחן אותי במבט... צרפתי להפליא. נתתי לו את כרטיס הביקור של כתבי "הפיאה החמישית", שאותו נפוליון נאלץ לסובב כדי להבין. "אהה!" הוא אמר. "זה עיתון של משחקי תפקידים" אמרתי לו לאחר מספר שניות של שקט מביך, מה שזיכה אותי במבט נוסף, צרפתי מקודמו. "של העמותה". בהתארגנויות אזרחיות הוא דווקא הבין לא מעט.

 נושא לשיחה לא היווה בעיה. שנינו חזרנו בדיוק מחופש. הוא סיפר לי קצת על האי אלבה, ועל כיבוש העולם. אני לא יודע אם ידעתם, אבל זה לא עניין פשוט בכלל. מסתבר, לפחות לפי נפוליון (ונדמה לי שהוא דווקא נחשב בתחום הזה), שקל מאוד לפול. להתחיל לשקוע בכל הפרטים הקטנים, להקשיב לכל מי שחושב שהוא מבין משהו, ומרוב ניסיון להתרכז- לשכוח לשים לב לעולם. זאת, לטענתו הייתה הטעות של הרוב. "כשאתה עושה משהו שאתה באמת רוצה לעשות" הוא העיר, "הדרך הבטוחה להיכשל היא לחשוב כל הזמן על כל מה שצריך לעשות". הוא הציע לי שקית עם בוטנים. אני נתתי לו כמה פליירים של ביגור. אתם יודעים, ליתר בטחון.
 נפוליון היה צריך לרדת, ואני המשכתי לבדי (כלומר עם הנהג, שזמזם בינתיים משהו סוציאליסטי). בתחנה הבאה האוטובוס עצר שוב, למרות ששום נוסע לא נראה מתעניין.  "סריקה בטחונית" הסביר לי הנהג, בעודו חולף על פניי ושולח מבטים מתעניינים מתחת לכסאות שונים. על צידה האחורי של חולצתו התנוססו בירוק האותיות J-F&M.npc. אולי עוד יש איפשהו אנשים שלא שכחו מה זה לשחק, חשבתי לעצמי, ולהפתעתי הסתבר לי שהאוטובוס עוצר בדיוק בתחנה שבה אני אמור לרדת. נפנפתי לנהג בהחלטיות לשלום, לקחתי את התיק והתחלתי ללכת לכיוון הבניין אליו שלח אותי עורך "הפיאה" לכתבה הראשונה שלי- כנסת ישראל.

****

 אולם הכניסה רחב הידיים האיר פניו אלי מהרגע הראשון. מכונת משקאות אדיבה הציעה לי (בצעקנות כורזת) שלל משקאות קלים ו/או מרעננים. רעשי ההמולה של האולמות הקדמיים יותר בישרו רק טובות, וריחות הקפיטריה מילאו כל נחיר פנוי בסביבה. ניסיתי כמה צעדים ראשונים על הרצפה הממורקת כוואזה של מוזיאון, מאזין בהתפעלות לסימפוניית הדי כפות רגליי והמהומי הבודקים הבטחוניים. הפקדתי את חפציי האישיים בידיו הנאמנות של פקיד אלמוני ומחוייך, וחציתי את שער המתכת.
 אולי הכל נמצא בהתחלה. הרי אחר כך קשה מאוד לשנות. ההתחלה נותנת את הטון. קובעת את האווירה. והיה משהו באוויר. ספק ריח בושמה של עסקנית חולפת, ספק ניחוח החיים הכה שונים מאילו שאנו חושבים למוכרים לנו היטב- הסאון של היום-יום. באולם הכניסה השחרור היה מורגש. היעדר המחוייבות להבלים מנופחים מחשיבות עצמית. זה היה מקום אחר. מקום שהפיח תקווה ממבט ראשון.
 הצמדתי את תג הכתב (עם לוגו של העיתון) אל דש חולצתי המתגאה, ופסעתי בצעד קל היישר אל אולם המליאה של כנסת ישראל. במוחי התגלגלו מילותיו האחרונות של בונפרטה. אולם המליאה רחב הידיים היה שומם כמעט לחלוטין. כסאות אדומים ובימת נואמים. אחד הח"כים מינה עצמו ליו"ר תורן, אוחז בהנאה מרובה בידיות כסאו המסתובב, מסתובב מפעם לפעם ימינה או שמאלה (על פי מצב רוחו), ולעיתים מקפל רגליו ומשלים סיבוב שלם (תוך השמעת "ויייי" עמוס שמחת חיים). בשאר חלקי האולם, נראו חמישה ח"כים נוספים.
 "אתה לא יכול להגיד את זה!" צווח אחד מהם, "אני לא אתן לחוק שלך לעבור כי... כי... כי בועדה שלי אני הכי חזק!". "אתה לא דמוקרטי בכלל" ענה לו ה"נואם" ממרום דוכנו. "אפילו בבית המשפט העליון אמרו שאני צודק." הוא סיים בשילוב ידיים נחוש. "פוס משחק- אי אמון!" זעקה ח"כית אחרת ממושבה בצד האולם. "עכשיו עושים אי אמון. נמאס לי מהדיונים על התקציב הזה שלכם" היא הודיעה לחלל המליאה. בריכוז מוחלט הם האזינו וקטעו האחד את השני, משמיעים הערות, הוזים בדמיונות שכל קשר בינם למציאות היה תלוש במקרה הסביר. בתחילה ניסיתי להעיר כמה הערות שוליים, אך מילותיי כאילו נבלעו באוויר. איש מהח"כים לא שם לבו אליי. ואיך אפשר להאשים אותם? הבטתי עליהם, ובעיניי עמדו הדמעות לחונקני. סוף סוף מצאתי. איני יודע אם נזדמן לכם להתבונן באסופת ילדים בגנם, שעה שהם טרודים במשחק זה או אחר. מחול הידיים הקטנות הוא מחזה שמימי, ואיני מגזים. ההתעלות מלאה אותי לנוכח נציגינו המלהטים בין הכסאות האדומים.

 לריכוזם לא היה קץ. נראה כאילו דבר לא יוכל להסיטם ממשחקם. האם אינם יודעים כי דבר מזה אינו אמיתי?חשבתי לעצמי, מבטי שבוי בקסם המתהלך לנגד עיניי. האם אינם מרמים את עצמם? לא. כל בר דעת אשר היה חולק עמי רגע נדיר זה היה מגיע וודאי לאותה המסקנה. שכן באולם המליאה לא היה כל שמץ של אשליה עצמית, רמאות או צביעות. בריכוז שאין שני לו, עסקו הח"כים במשחקם, רצים, צועקים, והכל ברצינות תהומית. המשחק האמיתי הוא זה שמשוחק באמת. אך יחד עם זאת, באותו הזמן ממש ברור היה לכל כי הם לא חושבים כי הם עוסקים ב"מציאות". אך לא בשל איזו הפרדה מלאכותית בין "טפל" ל"עיקר" שאנו מאמינים כי השנים מצליחות להנחיל בנו. היה זה חוסר עניין גמור במה שאינו המשחק שהם משחקים. שכן הכל יכול להיות חלק מהמשחק. ואם לא נמצאת לה סיבה שגוברת בקולה על שאון המשחק, מדוע לעוזבו? לרגע חשבתי להצטרף אליהם, אך התג הדוקר את עורי הזכיר לי את תפקידי. גררתי רגליי אל מחוץ לאולם.

 "מדוע לא כולם כאלה", תהיתי ביני לבין עצמי, שעה שנמשכתי במורד המסדרון, מביט בתמונותיו של צייר ציוני לבטח הפזורות על הקירות המעוצבים. ניסיתי לחשוב על התרוצים שאנשים היו מכנים אותם סיבות. "הם אומרים שאין להם זמן" נשמע קול יבשושי למחצה משולחן קטן שהונח לו בחלק קדמי של המסדרון. הסתבר לי כי בטעות נדדתי אל לשכה אקראית. שטיח עבה יותר כיסה את הרצפה, מוביל אל דלת חתומה. לפניה, כאמור, היה השולחן, ובראשו "משה" (כך בישר לי התג שעל חולצתו). "פה!" הפטיר משה בזלזול מופגן. "מה הם מבינים בזמן?" הקפתי אותו בהיסוס לאחר שהשתכנעתי שמילותיו לא מופנות אליי. "אין לי מספיק זמן" הוא חיקה בליווי תנועת ראש מישהו שבירור לא היה בחדר. עתה שמתי לב לשפורפרת המחוצה בין כתפו ללחיו השעירה מעט. "אז תזיז! תשים את השעה הראשונה שעתיים קדימה, ככה את מפנה לעצמך שעה וחצי של מעבר, שאותה אפשר לדחות לערב כדי לשים בשעה הזאת את מה שתוכנן למחר. בערב אתה עושה את מה שעושים בערב ואת מה שדחית מהצהריים, נשאר לך זמן לארוחה, ועוד שעתיים שהתפנו ממה שהעברת לבוקר!" הוא סיים במבט מנצח אל הפלסטיק הטלפוני שבידו.
 "סליחה?" ניסיתי לחדש את קריירת המראיין שלי כש"משה" נראה בסיומה של שיחת הטלפון על השפורפרת, "אני יכול לשאול אותך כמה שאלות?" הצבעתי על תג העיתונאים ונתתי לו את כרטיס הביקור (וגם כמה פליירים של ביגור ליתר ביטחון). "זה לא ייקח הרבה זמן" ניסיתי לעודד את "משה" שנראה מאוכזב בעליל מתגובת השפורפרת. בשלב הזה זוג עיניו המימיות פנו אליי. "זה לא ייקח הרבה זמן, אה?"
"ממש לא. כמה רגעים מזמנך. דיברת קודם לכן על לוח פגישות כמדומני?"
"דיברתי קודם לכן בטלפון" הוא מיהר לתקן אותי. "כן, אבל זה היה על פגישות, נכון?"
"לא. זה היה בטלפון. אתה לא מקשיב, נכון? זאת הבעיה העיקרית היום. אנשים שלא מקשיבים. בעיקר אחרי שאני מסביר להם הכל מההתחלה ועד הסוף, לפי הסדר ובלי לדלג. אתה רושם את מה שאני אומר?" הוא שאל לפתע בחדות. בבירור לא עשיתי זאת, והדבר לא חמק מעיניו. "הממפף" הוא הפטיר בהשמעת צליל רב משמעות. "אז אתה טוען שאתה יכול לסדר את סדר היום של אה..." הצבעתי על השפורפרת בחוסר בטחון מסויים "לא. אתה שוב לא מקשיב. אני טוען שאתה צריך לרשום את מה שאני אומר לך. ככה לא תדבר כל כך הרבה שטויות, ואולי אפילו תבין משהו. אבל..." הוא בחן אותי במבט שזיכה קודם לכן את השפורפרת (שהוטלה עתה על שולחנו, משמיעה רק אנחה ארוכה) "קשה לי להאמין שזה יעבוד. אתה גם בטח חושב שאתה נורא עסוק" הוא חיכה לתשובה. אני בתורי לא רציתי להפריע לו בכך, ויצאתי מחדרו.

 המשכתי במסדרון, חושב על מה שאמר לי "משה" (אם הלוחית שעל חולצתו לא הייתה שם בטעות).  בהמשך המסדרון, דלת חצי פתוחה השמיעה קולות של דיון ערני. מיהרתי להתקרב, והצצתי פנימה, כשדלת החדר חושפת עבורי רק את מחציתו הימנית. שלט גדול עמד על השולחן והכריז על "דיון הועדה לענייני". אשה בוגרת עם שיער מתולתל ומתנשא, גבר ממושקף עם שיערות באזניו ושניים וחצי אנשים מעונבים שנראו דיי דומים האחד לשני מלאו את חצי השולחן החשוף. עליו, ליד שתי כוסות ובקבוקון מוגז, נח חציו של בורקס תרד.