עניינך וטעמך במשחקי תפקידים משתנה עם השנים. זה טבעי, זה אנושי, זה מלמד אותנו על אחד מפלאי התחביב שלנו – הוא כל כך רחב שתמיד תמצא בו מה לשחק.

כשהתחלתי לשחק משחקי תפקידים, בגיל 12, כמו ילדים רבים נמשכתי לצד המכני של המשחק. על הנייר שיחקתי קוסמים, לוחמים, גנבים וכוהנים אבל מעשית שיחקתי כוח 18 עם חרב +5 ודרגה 17 או תבונה 19 עם מטה של אינספור כדורי אש ודרגה 33. עד היום אני לא יכול לספר לכם אפילו מה צבע שערו של סילברון, הגנב שהיה הדמות הראשונה שלי במו"ד, אבל אני יכול בקלות לגלות לכם שהיה לו מיליון פ"ז בכיס ממדים, זריזות 18 ושריון עור +4 עם יהלומים. מובן שהמשחקים שלי כללו בזמנו הרפתקאות אפיות כגון "חסל את כל האורקים במבוך וגנוב את אוצרם", “חסל את כל הגובלינים בטירה וגנוב את אוצרם" וכמובן "חסל את ארבעת הדרקונים האדומים באי המבודד וגנוב את אוצרם" הזכור לטוב.

עם הגיל, הניסיון, והיכולת לקרוא אנגלית השתנה ענייני במשחק. לקראת גיל 18 החל המסע שלי אל ריאליזים מוחלט במשחקי תפקידים ועברתי מסלול מזורז של לימוד כמה שיותר שיטות בכמה שפחות זמן. על מנת למצוא את התחליף המושלם למהדורה השניה, שבברור כל קשר בינה לבין משחק תפקידים ריאליסטי מוטל בספק. לקח לי שנה לגלות את יקירת לבי, Rolemaster ומאז ועד היום אני מסרב לשחק משחק תפקידים שבו אם הדמות שלך עזרה לאבא לרעות עיזים באחו לא יהיה רשום על זה כלום בדף הדמות (כישור רעיית עזים, 15%-20%, תלוי כמה טוב היית בזה). במקביל, המסע שלי לשחק דמויות בתוך עלילה, הביא אותי לכמה דמויות מעניינות במיוחד – בין היתר ידעתי לא רק מה צבע השער של הדמות שלי, אלא אפילו מה היא אוהבת לאכול ואילו אורקים רצחו את הוריה. התעקשתי גם לדעת אם בשימוש בחרב ארוכה יש לה 83% או 77%, ומה בדיוק קורה אם היא שוברת את יד ימין ומשתמשת ביד שמאל כדי להלחם, אבל אני זוכר שכמות החללים שנותרו אחרי כל הרפתקה שלנו ירדה באופן ישיר לרמת העלילה.

מאוחר יותר, בעיקר בעקבות התמסרותי המוחלטת לתפקיד המנחה, גיליתי ששיטה זה הרבה פעמים עונש. צריך אותה והיא חשובה (שקט, ג'וני, אתה כבר לא העורך) – אבל הסיפור מעל לכל. התחלתי להריץ אפוסים אדירים שכללו דמויות מרובות קונפליקטים, אלים על סף השיגעון, עולמות על סף הכחדה ומשיחים מסתוריים. אני יכול לכתוב דפים על דפים של מידע על הדמויות של השחקנים שלי ועל דמויות המנחה שבניתי למענם. אין לי מושג מה בונוס ההתקפה של בארנט ירח-שחור, משיח גזע הדרום ונוקם אבותיו, אבל אני יודע מה גרם לו לוותר על כל תקוותיו לכבוש את האימפריה הצפונית ולבסס את עליונות עמו ובמקום זאת להקריב את חייו כדי לעצור את תקומתם של ילדי האלים עלי האדמות. אני צריך לכתוב על זה ספר מתי שהוא, או לפחות מאמר לפאה.

בחמש השנים האחרונות התמזל מזלי ואני חווה רגרסיה מלבבת. התברכתי באח צעיר ימים (12) שזה עתה גילה את נפלאות המשחק בעידודי – ויחד אתו גיליתי מחדש את חדוות הדרגות, את התשוקה ללחשים מדרגה 5 ואת האקסטזה של לגלות טבעת הגנה +3. אני מנסה להדריך אותו בעניינים כמו המטרות של הקוסם שלו בחיים, אבל מתקשה להתמודד עם תשובות כגון "להגיע לדרגה 20 ולהטיל משאלה שתעשה אותו מלך". במקביל, בעזרת ילדי הבכור, אני לומד להתחבר מחדש לבסיס של משחקי התפקידים באמצעות טכניקות מתקדמות במיוחד. הילד בורך בדמיון עשיר במיוחד אותו הוא משקיע בהמצאת מילים חדשות כגון דרוזבבשתרטטם (“אבא, איפה הדרוזבבשתרטטם שלנו?”), שינוי ההגדרות של העגבניות שלו בארוחת הערב (“זה בננה. זה מלון. זה מלפפון") בטענה שזה משפר את טעמם, וכמובן במשחקי תפקידים אינטנסיביים עם אבא.

הנקודה היחידה בה נראה שאני ובני שונים זה מזה זו העדפתי הברורה את המשחק השולחני מול העדפתו הברורה את הלארפים. כמובן שבתור אביו של הילד אני זה שאומר לו מה לעשות ומיד עושה מה שהוא רוצה ממני, בהתאמה אני חייב לציין שהלארפ של הסוס שאני עושה לו מידי ערב הולך ומשתפר, אבל על הפיל והחמור שלי יש עוד הרבה מה לעבוד. ניסיתי לערוך עם העולל דיון על מדוע בדיוק הסוס שלי כל כך מוצלח בעיניו והחמור לא, מנקודת מבטו של לארפיסט מתחיל אני לא רואה הרבה הבדל בין השניים, אבל אני מתקשה להתמודד עם התשובות שלו ומרגיש שיש לי עוד צורך ללמוד ולהתקדם. לטענתו רואים שהסוס נהנה לדהור אתו על הגב, ונהנה במיוחד להיתקל בספה ובשולחן ולקלל אותם בקול רם, אבל כשאבא עושה חמור מרגישים שהחמור עייף ורוצה לאכול קש ולישון.

בימים אלו אני משלים עם עתידי הצפוי, בסופו של דבר ביתי תגדל ותגלה את סממני הדמיון חסר המנוח שרץ במשפחה שלי. בשלב זה אין ספק שאפרוץ גבולות חדשים ואגלה סוף-סוף כיצד עושים לארפ עם ברבי ומהם בדיוק החוקים הטובים ביותר למסיבת תה עם כוס פלסטיק +3.

ערן בן-סער
רולפלייר +2