הנהו, הטור המהולל "הקבוצה שלי," גולת הכותרת החדשה והמרעישה בעיתון הצעיר והמרענן "הפאה החמישית." בטור זה נסקור את מגוון קבוצות השחקנים החיות ומשחקות ברחבי הארץ, נטעם מעט מחיי שחקנים רבים ושונים בקבוצותיהם המגוונות. כתבנו האמיץ יהונתן "המרקיז" פיליפסן ידווח בחירוף נפש מכל פינות הארץ תוך הקרבה עצמית ניכרת, בהתאם לחובה החברתית הנגזרת עליו ממעמדו כאציל.

ואילו כאן, הערב, קוראי החדשים, יש לנו קבוצה קטנה (לא כל כך) מרמת השרון הרחוקה (לא בדיוק) אשר התנדבה (אהמ…) להיות הראשונה להפקיר את עצמה לעטו המתהוללת של כתבנו הבוסרי. תודתנו נתונה להם על האומץ והנכונות להיחשף פה מולנו.

הערה מנהלתית – ככלי יצירתי ומקורי הנועד להקל על הכתיבה עבורי – החלטתי להאניש את הקבוצה ולתאר אותה כישות המגיבה בקטעים מסוימים בראיון. אכן כן, כשאני אומר שאני מראיין את הקבוצה – אני מתכוון לכך במובן המילולי ביותר שאפשר.

נוכחים: לאורה הדס, אורי חריש, גילי כהן-ארזי, מיכל טלמור, תום פלדמן, רועי ענתי.

משחקים: Warewolf משופע בהשפעות תרבותיות שונות הנעות בין אליס בארץ הפלאות, עבור בחיפושיות וכלה בסדרת הטלוויזיה Band Of Brother.

נשמע כמו משחק מעניין, לא? אם הטור היה נקרא "המשחק שלי" אני יודע איך הייתי ממשיך את הראיון.
ובכן – חבל! למדור הזה קוראים "הקבוצה שלי" ואני לא מתכוון לסטות מהנושא כבר בטור הראשון! הישר למרואיינים: ספרו לי, יקירי, איך נפגשו השחקנים אשר מרכיבים את הקבוצה הזו?
"תום, יותם ואני" עונה גילי "מכירים כבר 12 שנה – ומשחקים ביחד בערך מכיתה ו'." ערפל דמעות עולה בעיני. היכן הם – חברי ילדותי, שחקני עלומי. "את לאורה, מיכל ואורי הכרנו בהקרנות של סטארבייס לפני חמש שנים."

מי אמר שסטארבייס לא עושים שום דבר טוב?
"למעשה, אני וגילי הכרנו בפורום באינטרנט בעת הנסיגה מלבנון" מוסיפה לאורה "אני הייתי בנסיגה עצמה – כך שעדיין לא הייתי באזור." מסכם אורי. "בתחילת דרכנו היינו שמונה שחקנים, למעשה," גילי מפרטת, "כעת נשארנו חמישה".

וכך לאחר ההיכרות בהקרנות החלטתם לשחק ביחד?
בהתחלה היו מספר נסיונות בוסר לשחר משחקי וורולף עם יותם – שלא ממש הצליחו להמריא. בסביבות ינואר 2002, התארגנו מחדש תחת אורי כמנחה וכך התחיל הקמפיין הראשון. הפעם המשחק הצליח להמריא – גם אם קרו כמה… תאונות תוך משחקיות. חצי מהחבורה הייתה חסרת כל הבנה במשחק – לכן בקמפיין שנמשך עד אוגוסט 2002 קיבלה הקבוצה הראשונה את הכינוי (התוך משחקי)  The Catastrophes. הקמפיין הנוכחי נפתח תחת לאורה כמנחה בדצמבר 2004 – לאחר משחק פרומו ביולי באותה השנה.

אם כך, ההיכרות ביניכם נפתחה מחוץ למעגלי משחקי התפקידים. הייתם אומרים שהקבוצה יצרה ביניכם קשרים חברתיים חדשים?
בתקופות מסוימות נהגנו לבלות ביחד הרבה יותר זמן. היום, בגלל אילוצים אנחנו מוגבלים למשחקים בסופי שבוע, אבל הפעילויות של השחקנים ביחד בהחלט לא מוגבלות לקבוצת המשחק – אנחנו רואים ביחד סדרות וסרטים (נשמע מוכר,) משחקים משחקי קלפים כמו אילומינטי (מוכר מאוד,) וגם משחקי לוח כמו סטלרס.
We play a mean ‘Game of Thrones’ (מרגיש כאילו שגדלתי איתם…)

אתם משחקים ביחד גם בקבוצות אחרות? מישהו מכם יצא החוצה מהקן המטאפורי?
"לא" עונה גילי בפשטות. הופתעתי. אני רגיל לכך שהשחקנים משחקים במגוון קבוצות שונות – מכל הבא ליד. "חוץ ממנו" מבטה הזועף מוביל אותי להסתכל על אורי. "הוא הלך והתחיל לו קבוצה אחרת, ואנחנו מקווים שכיף לו איתם!" אתם לא קצת קנאים מדי? אתם נשמעים כמו אישה קנאית… "ככה אנחנו מרגישים." ציין רועי. (אופס!)

הסבר עבורכם: בסביבות מאי 2004 הצטרפתי לקבוצת משחק בהנחייתו של אורי חריש. הייתי תחת הרושם שאנחנו מין "קבוצת אחות" המתנהלת באותו העולם. הופתעתי מאוד לגלות שאני למעשה האישה האחרת. האישה האחרת מראיינת את האישה כשהבחור יושב לו שם וצופה. האישה האחרת באה לשחק תפקיד אורח במשחק. בכמה מובנים חדשים למדי – זה היה ערב מעניין מאוד. כמעט ופתחנו שם משפחה היינליינית… נשמע כמו זמן שיא לשינוי הנושא.

וזה היה בדיוק מה שעשיתי: "ספרו לי משהו על ההרגלים של הקבוצה – מי הכוח המניע מאחורי המשחק, האחד שדוחף להיפגש ושמגלה הכי הרבה התלהבות לגבי המשחק? מה אתם אוכלים לכם ביחד?
"כולנו מתלהבים לגבי המשחק," מציינת לאורה, "אך למעשה זהו אורי שדוחף יותר." "אורי דוחף, לאורה מארגנת, ואני מתקשרת לכולם" פירטה גילי למעני. "באשר לאוכל, זה תלוי אצל מי משחקים. אם אנחנו אצלי, נזמין אוכל – אם אצל לאורה, נאכל ממה שזמין אצלה. ואצל אורי – הוא בדרך כלל מכין לנו אוכל כפי שאתה ראית בעצמך." "שיהיה ברור" אמרה מיכל, "אם זה שוקולד, חטיפים, או בשר זה יאכל!" "למעשה, הבאתי היום עוגת שוקולד בלגי…" הוסיפה גילי בחיוך משועשע.

שוקולד בלגי… אוקי – הראיון הזה נמשך מספיק. העורך פשוט יצטרך להיות מרוצה ממה שהשגתי עד עכשיו. הגיע הזמן לסכם ולגשת לקינוח. כדאי לצאת בפיצוץ, עם שאלה טובה. הנה האס ששמרתי לסוף:
"מה בעיניכם מייחד את הקבוצה? מהן נקודות ההווי המיוחדות, הייחודיות שלה?
בנקודה זו בחר לענות לי תום – הנאפס למחצה הקבוע של הקבוצה. תום הוא טיפוס מיוחד למדי. כששאלתי אותו מדוע הוא לא מצטרף לקבוצה הוא חייך וענה: "אני עדיין עסוק בלבלות את חיי בהכנה למשחק התפקידים המושלם. החבר'ה פה פשוט מסיחים את דעתי עם שעשועים סוג ב'."
"קצת קשה לתאר את ההומור של הקבוצה – מכיוון שכל בדיחה תלויה בהמון קטעים שבאו לפניה. תאר לעצמך, אם תרצה, סדרת כדורי שלג, המתדרדרים במקביל במורד סדרת מדרונות הרים – And Then make it all gay!”

בנקודה הזו בשיחה בערך הסתבר לי, בדיווח משועשע מבנות המשחק, שהן השתמשו במשחק לא פעם כהזדמנות לשחק בחורים בצורה רצינית למדי. עם נטיות מיניות שונות. נסו לתאר לעצמכם, אם תרצו, שתי בחורות משחקות סצנת סקס בין שתי דמויות זכריות… "חשוב לציין שזהו לא כל מוקד המשחק." מסביר רועי, "ושלמעשה, לראות בנות באמת מנסות לשחק בנים ולדבר איתן על זה העלה כמה נקודות מעניינות על הבנת מין אחד את דרכיו וחשיבתו של השני". כדי להיות הוגן, אציין שבין מגוון הדמויות שהבנות שיחקו היו גם דמויות סטרייטיות – כמעט בין כל שתי בנות היו גם מערכת יחסים סטרייטית. ואפילו לא תמיד בתור מכשיר עלילה. לאחר כחצי עשור שנות משחק ביחד, נוצרו כמה מערכות יחסים מוזרות וסבוכות למדי במין עץ משפחה מסועף של דמויות.

חברים, קוראים, וכל השאר – אני יכול להבטיח לכם שתערובת ההומור התלוש, השחקנים הטובים והשוקולד הבלגי מצטרפים לכדי חווית משחק מהנה מאוד. עבדכם הנאמן, לאחר סיום הראיון החיוני, החזיר טובה תחת טובה ונשאר לשחק עם הקבוצה ולאכול שוקולד בלגי תוך הקרבה עצמית חסרת אנוכיות. בין משחק הדמות  של אורי חריש ומלותיו השקולות של רועי, בין המבטא האירי המקסים של מיכל והשינוי הכמעט מוחשי שעברה מנחת המשחק כשעטתה דמות של מוזה מהמיתולוגיה היוונית כמו כפפה ממש, בין הנטייה המסוכנת של גילי לדבר ברגע הלא נכון והחיוך בזווית הפה של תום כשהוא נהנה באופן ברור מאוד מהמשחק, מצאתי כמה שעות קצרות ויקרות של שלווה והנאה בתור איש זאב מוסלמי אדוק המנסה להציל את בני עמו מהכחדה.

האין החיים נהדרים?