אחת
שדה קרב מודרני: מה שהיה פעם חורש הוא אדמה מנוקבת, עקרה וחרוכה, אפורה, מוכתמת בדם. פה ושם מוטלות גופות וגם הן, כמו האדמה, מנוקבות, קרועות ואפורות. עורבים מעל; למעשה, הקריאות שלהם הן הצליל היחיד שאפשר לשמוע -- מלבד הדי תותחים רחוקים מאוד.

בשוחות, משני צידיו של שדה הקטל האינסופי, העקר, מתחבאים חיילים מפוחדים, שהמלחמה קרעה אותם מחיק הנערות לתוך זקנה צינית. הם מטונפים, מזוקנים, ובשקט – כל החיילים, בשני הצדדים – משחקים בחבילות קלפים מרופטים, שברובן כבר חסרים יותר ממחצית הקלפים. הם משחקים בדממה, הרובים עדיין חגורים לכתפיהם, ועמדות המקלעים והלהביורים נמצאות תמיד בטווח יד.

בצד אחד של שדה הקרב מטילים שני חיילים קלפים לערימה משותפת; בלי ידיעתם, הם משלימים רצף עתיק ואפל שנקבע אלפי שנים לפני שנולדו.

בצד השני מניח חייל אחד רצף אחר של קלפים על שולחן מאולתר מארגז רימונים; ומאחוריו, חייל אחר, על שתי קסדות של חיילים שנפלו, שביניהם מאוזן מקלע ישן, מניח קלף משלו: 7 תלתן. קול משונה, גרוני, לוחש באזניו בשפה שמתה זה מאות שנים: "שבע. שתי גולגלות וחרב," אומר הקול. אבל החייל מתעלם: הוא לא דובר את השפה, ומאז שהמלחמה התחילה הוא שומע קולות לעיתים מזומנות.

בשדה הקטל שבין השוחות מופיע משהו. הוא עצום ומסתובב והוא חסר צורה.

החיילים משני הצדדים, לוקח זמן עד שהם שמים לב לדבר הדומם המתהווה בין השוחות שלהם. הדבר הזה הוא לא בין הדברים שהם רגילים לשים אליו לב: זה לא חייל אוייב, או פגז, או רימון. לבסוף מציץ ראש אחד מן השוחות, ולאחריו עוד אחד, ואחריו עוד אחד. קול נשמע, מהדהד בין עמדות המקלע למקלטי ההפגזות, קול עתיק הדובר בשפה שאין איש בשדה הקרב הזה מבין – לא הקצינים בוגרי אוקספורד ולא האינטלקטואלים מהסורבון שגויסו בעל כורחם למלחמה:

"אאגלבר. אני. שליח טטות', אל המלחמה. אדון המוות. מי זימן אותי לשירותו?"

שתיים
אני יושב ומסתכל מבעד לחלון והנה זה, עוד מישהו נופל מלמעלה. זה השישי היום, אני לוחש לעצמי, השישי; כל כך חם בעיר הזאת בקיץ, והזיעה מטפטפת לי מהתלתלים לתוך העיניים, ואני לא יכול לנגב אותה בכלל, אז אני מנסה למחות את הפרצוף בשרוול וכשאני אני מרים את הראש שוב אני חושב שראיתי עוד פעם, בקצה של החלון, עוד אחד נופל. אני בוהה ומזיל קצת ריר; לא יכול להיות. לא יכול להיות. אבל הנה! נופל עוד אחד.
 אני מתחיל ליבב ומנסה לעצור את עצמי. הדיירים האחרים בחדר, גם הם מסתכלים עלי בפחד ומנסים להשתיק אותי, אבל אני לא מצליח להשתלט על הבכי ואני מתחיל לזרוק את עצמי לכאן ולכאן, נאבק בחליפה הזאת שכובלת את הידיים שלי. אני רואה בפנים שלהם שגם הם רואים את הגופות שנופלות מהחלון, מהחלון היחיד בקומה היחידה שמעלינו בבניין הזה. לא רק אני רואה את הדברים האלו; ואם אני משוגע, ואם אני הוזה דברים, אני לא הוזה אותם לבד. אם אני משוגע, אם אני משוגע זה לא אומר שאני לא רואה שהם התחילו להרוג שוב, אבל זה לא משנה, כי עכשיו הדלת נפתחת, ושני אחים נכנסים ומאחוריהם הרופאה עם המזרק.

שלוש
יום חמישי – אדוני;
ברתלבי כאן, כותב לך מבית הקיץ שלי בקובנטרי, העשרים ושתיים לאוקטובר, שנת אדוננו אלף-שמונה-מאות-שמונים-ושמונה. נכבדי; יש בידי מסמך שכתב כבודו, ובו נתונים מזעזעים. האמנם לא ירדו גשמים אצלכם בלונדון עד כה? האם נכון הדבר, או שבטעות הבינותי, שברחובות עיר בירתנו, במקום שלגים ורוחות של חורף, נושבת רוח קדים והאדונים והגבירות כולם עדיין עטויים חליפות של קיץ? אם כך הוא הדבר, מר הדסון היקר, הרי שאין ספק בידי שזהו מאורע שאין תקדים לו בהיסטוריה מאז החלו מדענינו ברישום מזג-האוויר! והנה עוד אני מוסיף, אדוני: אם ימשיך לחיות לנצח הקיץ עלי האדמה, הרי שבקרוב (וכך יסכימו איתי מיטב מדענינו) יתאדו כל המים מעל פני האדמה, היבולים יכזיבו, הבהמות יפלו ארצה וימותו, ואומתנו תיזרק לתוך אסון מחריד, שיכלה את כל החיים על פני אדמת בריטניה! אם אמת בדבריך, אין סיפק בידי שעליך לפעול כעת כדי לגלות את שורש הבעיה.

ועם זאת: קראתי בשעשוע, אם לא בגיחוך, את טענותיך הילדותיות בדבר הקשר בין הניסויים שאני עורך בהולכת חשמל דרך כדורי זכוכית ובין מזג האוויר המשונה הפוקד את לונדון. הניסויים שאני עורך הם ניסויים מדעיים מן השורה הראשונה, ואין בהם שום דבר מן תורות-הדת הפאגאניות של הילידים שאתה מזכיר. אינני חפץ להמשיך לדון בתוצאות מחקרי, ואדוני אינו מוזמן לביתי לצורך שום ראיון משום מין.

שלך,
וכו'-וכו'